האיש עשו דמותו ופועלו חלק ג

נספח מס 3 :התפלמסות  על מאמרו של פרופסור יאיר זקוביץ

מאמרו של פרופסור יאיר זקוביץ  עקבות יעקב שפר ד"ר ברוך בן יהודה, החברה לחקר המקרא תשמ"א 1981 עמודים 21 – 141

 פ' זקוביץ אומר דבר המקובל עלי מאוד וחשוב שיאמר כאן:

" דברים רבים שנמצא בדמויות התנ"ך הנראים בעינינו כפגמים, לא הפריעו באותה תקופה שבה סופרו הסיפורים לראשונה. היו אלו דוקא דברים שעוררו קנאה והתלהבות.... במיוחד נהנו מתחבולותיו ומזימותיו של אבי הקונדסים יעקב ".

אם אמשיך את אותו רעיון ניתן להבין מה עושים לעשו ויעקב חז"ל אשר חיו מעבר לתקופת התנ"ך בארשת תרבותית שונה ולכן הם מנסים ליפות את הדברים ועצבם מחדש ולהציג את אבות האומה באופן סביר ומניח את הדעת

אני בהחלט מסכים עם זקוביץ כאשר הוא אומר "שהמספר המקראי הוא מספר יודע כול." מצוי בכל מקום, חודר לכל פינה ועד לכל דיאלוג ואפיזודה ואפילו אלה שמקומם בחדר המיטות"

דגש נוסף מפי זקוביץ שלדעתי נכון הוא מאוד: "  ואף על פי כן, דומה שעלינו לחפש אחר מגמותיהם של הסיפורים.....כל סיפור המופיע במקרא הוא כקטע על קו. הוא סופר קודם לכן כמסורת בעל פה וסופר לאחר מכן . הסיפורת המקראית מיצגת את שיאו של תהליך, והיא ספרות כתובה, אמנותית ומשוכללת  ולכן רשאים וחייבים אנו לחפש אחר המגמה."

זקוביץ ממשיך ואומר "ירמיהו המנסה להראות עד כמה פשטה המרמה בקרב העם  מעורר את זכר המעשה ביעקב ועשו.... אפילו באח אין לבטוח ומביא את הפסוקים  המסודרים בסדר כיאסטי:

ירמיהו ט ג-ה

"איש מרעהו הישמרו   ועל כל אח אל תבטחו                              כי כל אח עקוב יעקב       וכל רע רכיל יהלך"  

וישעיהו  מ"ח ח אומר " ופשע מבטן קרא לך" כלומר שמו ומהותו של יעקב הרמאי נקבעו בעקבות המעללים שעשה בעודנו בבטן אמו"

וכן אצל מיכה:

" שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת אל הישרה יעקשו (ג ט) כלומר אומר זקוביץ : "שמו העקרי של העם המשקף את מהותם הוא "בית יעקב" ולפיכך נותנו תחילה הנביא בצלע הראשונה, ומיד הוא מסיר מדוע אין הם ראויים לשם השני, ישראל משום שאת הישר הם מעקשים".

אוסיף ואומר על דברים אלו שאני רואה בהם פרשנות מאוחרת מקראית של נביאי ישראל לגבי מעשה יעקב ועשו בהם הם רואים דווקא את אב האומה כרמאי הפושע באחיו.  וזאת בניגוד לרובם של מפרשי חז"ל שמנסים ליפות את יעקב ולהרשיע את עשו.          

סיפור מכירת הבכורה לפי פ' זקוביץ[1] לא מתקבל על דעתי כהלכתו הנה:

זקוביץ טוען ש"הסיפור מציג את עשו כאיש גשמי אשר כל עניינו בסיפוק מיידי של צרכיו ויצריו הארציים ביותר ותו לא": ומביא את הציטוט " הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי"

אך זקוביץ מתעלם או שוכח משום מה את הפסוק המקדים החשוב " ויזד יעקב נזיד ויבאו עשו מן השדה והוא עיף"

וכבר הסברתי לעיל שהדגש הוא על עיף ולא רעב הוא גם בא עיף וגם התירוץ שלו לבקשת האוכל כי עיף אנכי ולא כי רעב אנוכי. כמו כן עמדתי על כך שלנזיד העדשים אין כל קשר ישיר למכירת הבכורה. זה היה תבשיל של כמעט יום יום.

ואפשר גם שאם עשו לא היה עייף כל כך היה קם ואוכל מהתבשיל שהכין מבעוד יום לאביו ולמשפחה. וכן עמדנו על כך שבדרך כלל רבקה היתה מכינה את נזיד העדשים כאשר יעקב פעמים היה עומד לצידה.

זקוביץ ממשיך ואומר: " לאחר שעשה יעקב את רצונו ניכרת גסותו של עשו: " ויאכל וישת ויקם וילך" רצף של פעלים המעצבים את להיטותו, את המעשה שאין מחשבה בצדו.

מובן שגם כאן מוצאים דברים מהקשרם ולכן מתקבל רושם מעוות שכזה.

 והרי ישנה סיבה שעשו התנהג כמו שהתנהג.  והסיבה טמונה בכל מה שקדם לכעס של עשו וגם על כך עמדנו בפרוטרוט לעיל אך נחזור בקצרה:

יעקב לא הזדרז להגיש אוכל לעשו לאחר שעשו ביקש ממנו שיגיש לו. הוא ניצל בצורה מבישה את היותו של עשו הרוג מרוב עייפות וביקש ממנו שימכור לו את הבכורה. עשו שאוהב את אחיו הקטן ( בעיניו)  אומר לו בפשטות אין לי צורך במכירה ולא במקח וממכר ולא נעליים. אתה רוצה את הבכורה קח לך. וגם רומז לו מדוע אין ערך לבכורה. מחר אני ימות אתה תמות מה ערך יהיה לבכורה שתמות אתנו?

יעקב לא מסתפק בטוב לבו של עשו המוכן לוותר כל כך בקלות על הבכורה ומבקש ממנו להישבע לו.

היינו הוא מבקש את החותמת. את האישור המחייב המנציח הוא מבקש את חותם ה"אל חזור".

מובן שזה מעלה את העצבים לכל בר דעת לכל אח שאוהב את אחיו. לא די לך באצבע אתה רוצה את כל היד! לא די שהסכמתי לתת לך את הבכורה בלא תמורה אתה רוצה עוד שבועה מצידי על כך!?

עכשיו בצדק עשו רוצה למכור את הבכורה ולקבל תמורה עבורה. העסקה נעשתה התמורה לא מוזכרת בתורה . מספר המקרא משאיר אותה לדמיון הקורא או להשערתו.

ומאחר ותחילת הדו שיח היה בגין האוכל שעשו העייף ביקש הוא ניגש לאכול. אך איך הוא ניגש ? עם תחושת אכזבה בלב מאחיו, עם כעס רגעי טבעי על אחיו ולכן עשה זאת ביחידות בלא להזמין את אחיו לסעוד עמו  הוא אכל שתה קם והלך מבלי לומר אפילו שלום ובצדק!

זקוביץ מסדר כאן  את פסוקי המקרא לפי שנוח לו  ולא לפי הסדר הכרונולוגי שלהם ומכאן הוא מטעה את עצמו ואת הקוראים וחבל.

בהמשך הוא כותב כך:

"....יעקב אינו העוקב, המרמה, אלא הקונה את הבכורה בעסקה כשרה. ועשו אינו המרומה בבטן אמו, ...אלא אדם מבוגר אשר מכר את הבכורה בגלל סולם עדיפויות לקוי והעדפת חיי הרגע הגשמיים על עתיד הצפון לו ולזרעו. סיפור הבכור מנקה , אפוא, את יעקב מכל אשם"

כבר הראנו לעיל שעשו מכר את הבכורה בשל שהתבקש להישבע לאחיו שניתן להניח שעד היום לא נתבקש בשום סיטואציה להישבע לו. זה חידוש מבחינת עשו וחידוש מבחינת היחסים בינו לבין אחיו. וברור שברקע מושכת לפי הנראה רבקה.

בשום מקום בסיפור הברכה בפרט ובתורה ככלל לא נאמר שעשו העדיף את חיי הרגע הגשמיים על עתיד צאצאיו. נהפוך הוא עשו הוא זה שממהר לשאת נשים כדי להקים דור בעוד יעקב לא נותן דעתו על המשכיות. וזו עובדה תנ"כית.

פרק כו 34  ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילון החתי "

מעבר לכך  לאחר מכן בפרק כ"ז בעת שנודע לעשו שהברכה נלקחה ממנו הוא נלחם בציפורניים לברכה גם עבורו ,והמחזה קורע לב.  " ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד,  ויאמר לאביו, ברכני גם אני אבי"." הלא אצלת לי ברכה"  וכן " הברכה אחת לך אבי, ברכני גם אני וישא עשו קולו ויבך" ולבסוף וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו.   וכל כך למה? כי אצל יעקב אמר יצחק ויתן לך אלוהים   וכו... ואצל עשו אין הזכרת שם האלוהים אלא: " הנה משמני הארץ יהיה מושבך וגו'"

כלומר למרות שעשו רואה בברכות כמשפטים בעלי כח מאגי הוא רוצה לשמוע גם בברכתו את שם האלוהים בו הוא מאמין. ולא היא! כלומר עשו כן רגיש לעתיד צאצאיו!

אלו התורה היתה חושבת שעשו לעומת יעקב העדיף את חיי הרגע ולא הסתכל קדימה היתה אומרת זאת מפורשות. גם יעקב לא הסתכל קדימה. מי שהסתכלה קדימה זו רבקה ואם היא לא היתה מעוררת , מן הסתם, את עניין הבכורה, איש מהילדים שהיו כבר בני ארבעים לערך לא היה מעלה את הנושא הזה על בדל שפתיו.

יאיר זקוביץ ממשיך ואומר:

"בסיפור הברכה מבקש יצחק לברך את עשו ממש מאותה סיבה שהוא אוהבו – אהבתו לציד שבפיו: והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי... פסוק ד האב כבנו אשר מכר בכורתו תמורת נזיד עדשים חפץ לקבוע גורל בנו וצאצאיו לדורי דורות ( כפי שעולה מן הברכה גופא פס כח – כט  על פי הנאותיו החושניות, הגשמיות ביותר – סיפור חושי הטעם והריח ( פסוק כז)"

שוב אני מוצא כאן זווית ראיה שונה מהזווית אליו מכוון הפסוק.

ראשית כל גם רבקה וגם יצחק אוהבים את ילדיהם כאהוב הורים את פרי בטנם.

כבר עמדנו על כך שמדובר כאן אף לא בחיבה יתירה , אלא במה שאנו קוראים היום כימיה. כשם שהיתה כימיה טובה יותר בין רבקה ליעקב   כך היתה כימיה טובה יותר בין יצחק לעשו.  כבר עמדנו על כך שלפי הנראה הברכה היתה מלווה כנראה בטקס של אכילה. כאשר על בטן מלאה ורוח טובה מהשובע והתענוג שבאכילה , הברכה תהיה נכונה יותר מדויקת יותר, טובה יותר. כך שלא התאווה לאוכל קובעת כאן.

מעבר לכך , כבר הראנו שאם נאמר שיצחק אוהב את עשו כי צייד בפיו אין הכוונה דווקא לאוכל שהוא מביא, אלא לאישיות שלו. בניגוד לתם היושב אוהלים, עשו הוא איש נמרץ מסכן נפשו יוצא לצייד. הוא יכול להיות איש מלחמה, הוא יכול להיות מנהיג, הוא האדם האולטימטיבי להמשכו הישיר של יצחק. ולכן יצחק אוהבו.

הראנו לעיל חזור והראה שעשו לא מכר בכורתו עבור נזיד עדשים. הוא מכר אותה בלי קשר לאוכל שאכל. ואלו לא היה מתבקש להישבע ליעקב, סביר שגם לא היה מוכר אותה אלא נותן לו אותה במתנה.

אין שום פסול בכך שריח בגדי עשו היה כריח השדה  ראשית אי אפשר אחרת כי עבודתו היתה בשדה, שנית אין פסול במשיכת אדם לסוג ריח מסוים. העדיף למשל על ריח המטבח או העיזים שנדפו, מן הסתם, מיעקב.

בהמשך ממשיך וכותב זקוביץ:

" האב כבנו אף מזכירים את יום מותם: עשו דבק בצורכי הרגע: כי " הנה אנכי הולך למות" והאב מעונין להנות ממנעמי הציד בטרם ימות ...."

אף בכאן נראה לי קיימת אי הבחנה מדויקת בהוראת הכתובים.  האמת שיצחק רוצה לברך את בנו בעוד מועד בטרם ימות. והברכה היא החלק הדומיננטי והחשוב במשפט יצחק לבנו.  המטעמים כאמור כדי לשובב את הנפש ותו לא.

בהמשך כותב זקוביץ:

"....יעקב אמנם משקר ובעל כרחו  - אך גם עשו אינו טלית שכולה תכלת: באמרו "אני בנך בכרך עשו" פס'לב הוא מתכחש לוויתורו המוחלט בשבועה על הבכורה  ואין לו אפוא, יסוד להאשים את יעקב בלקיחת הבכורה. שהרי בדעה צלולה מכר את בכורתו.."

גם על כך יש בפי תשובה נחרצת:

נכון שיעקב משקר בעל כורחו, אך יעקב גם לא מעלה בדעתו לומר לאמו שהמעשה שהיא מבקשת ממנו לעשות הוא לא מוסרי!

לעומת זאת הוא כן מהין לומר לאמו מה יהיה אם אבא יתפוס אותי שאינני עשו! כלומר על עורו הוא פוחד כלומר יעקב הוא לא טלית שכולה תכלת.

לעומתו עשו יודע שההסכם הוא בינו לבין יעקב ועל אביו לא לדעת מההסכם הזה ולכן הוא גם יודע שבעיני אביו הוא  - עשו הבכור, ובשל כבודו, אינו מוכן לגלות במעמד זה את עניין המכירה.

מעבר לזה וחזק מזה:

יעקב כידוע ניצל רגע חולשה של עייפות ורעב אצל עשו שבא מיום צייד (כדי להביא צייד גם ליעקב כמובן,) וביקש ממנו למכור את בכורתו. סביר שעשו ברוב תשישותו לא יכול היה לחשוב כאדם בשיא צלילות דעתו. והרי לכך יעקב מתכוון. אז מניין זקוביץ עם כל הכבוד אומר שבדעה צלולה מכר עשו את בכורתו?  נכון דעתו התיישבה עליו והוא מכר את הבכורה לאחר שנתבקש  בצורה מאוד לא יפה בשיח בין אח לאחיו האוהב ,להישבע.

*

נספח מספר 4: אמונות ודעות של הוגי דעות והתפלמסות עמן

על המשפט :

"ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה  ולעומתו ויעקב איש תם יושב אוהלים".

נכתב באחד המאמרים ש"התורה כתבה את זה בדרך ניגודים מכאן  שעשו לא היה תם וישר  וחז"ל אומרים לצוד ולרמות את אביו בפיו" וכן רואים שבפירוש רמה את אביו בכך שאמר את בכורתי לקח והרי הוא מכר לו אותה".

תשובתי:

ראשית לגבי המשפט הנ"ל אנו נוכחים שההפך מהתיאור הוא הנכון. יעקב היה הרמאי והנוכל  ועשו היה התמים. הנכון הוא שעשו מלאכתו היתה ציד ויעקב רועה צאן.

אין מגמה ניכרת בתורה לכתוב  באופן ניגודי, אלא להציג אמת מסוימת.  מבחינה ספרותית נמצא שלפעמים יש תקבולת צלעות, לפעמים תקבולת משלימה ולפעמים תקבולת ניגודית. אך בבחינת התוכן התורה מעלה אמת היסטורית שהיתה.

לגבי חז"ל הראינו את המגמתיות שבדבריהם ואין צורך לחזור על כך.

עשו יודע שיעקב יודע שהוא הבכור. הוא גם יודע שיצחק לא יודע דבר וחצי דבר על עיסקת מכירת הבכורה, וכדי לא לגרום לו למפח נפש הוא מציג עצמו כבכור. עשו מספיק חכם גם להבין שבכורה לא ניתנת למכירה, אלא על הנייר בלבד. זו עוד סיבה מדוע הוא מציג עצמו כבכור.

על המשפט  "ויבז עשו את הבכורה"  כותב בעל אותו מאמר: " משמעות הבכורה היא הברכה, עשו לא האמין שיקבל את הברכה – הוא לא האמין בה'  לכן חז"ל אומרים שבזה עבודתו של מקום" ואין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו".

ובכן  עמדתי כבר והסברתי מה פירוש של ו"יבז את הבכורה": לא את הבכורה כבכורה, כמוסד, אלא את השימוש בה למשא ומתן וסחר בין אחים שאמורים להיות אוהבים זה לזה ,ועוד לסחוט מאח אוהב שבועה. וראה פירוט לעיל.

בשום מקום אין רמז לכך שעשו לא האמין ב – ה' ולא עבד אותו כשם שיעקב עבד אותו וכשם שיצחק אביו חינך אותו לכך ועבדו. ועשו לא בזה עבודתו של מקום. להפך כבר הראנו שעשו שטם את יעקב על הברכה משום שבברכת יעקב נזכר שמו של ה' "ויתן לך ה' מטל השמים ומשמני הארץ" ואלו אצל עשו אין נתינה מאת ה', אלא ברכת חול מפי האב: "הנה משמני הארץ יהיה...."[2]

אשר  לחז"ל יקירנו הבנו כבר את המגמתיות שבמדרשיהם ובפרשניותיהם. לשיטתם עשו רשע 222 פעמים.

על הפסוק " ותהינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" ( כ"ו לה) אומר בעל אותו מאמר: "מכאן שהוא לא כל כך כבד את הוריו. ולכן חז"ל אומרים "שדבר קנטוריא"

ראשית המסקנה של בעל המאמר לא נכונה  מעיקרה. כי דווקא בתכונה זו מתקנאים חז"ל בעשו. שאין כמוהו למופת ודוגמא בכל שקשור לכיבוד אב ואם.[3]

"למורת רוח ליצחק ולרבקה" ניתן לפרש בשני אופנים. ראשית עצם העובדה שעשו לקח נשים מבנות הארץ חתיות. אך בכך אין להורים, אלא להאשים את עצמם, שהרי מעולם לא התריעו לא בפניו ולא בפני יעקב שלא לקחת נשים כנעניות. עשו היה הראשון שרצה להקים דור ולהמשיך את השושלת ולכן מיהר להתאהב ולהינשא. יעקב אותו זמן עוד ישב באוהל לשמוע שריקות עדרים.

אפשרות שניה, סבירה יותר בעיניי. שהנשים של עשו לא מצאו חן בעיניי ההורים, ולבד מהסטיגמה שהן לא מבנות המשפחה אלא מבנות הארץ.

דווקא בעניין הנשים אי אפשר להאשים את עשו כלל וכלל, שהרי איש לא אמר לו מעולם שלא ייתן עיניו בבנות הארץ. אפשר גם שיצחק ורבקה ראו את אותן נשים בטרם נשאם עשו להיות נשותיו. אך לאחר הנישואין הן התגלו "כמכשפות"  באופיין ,בעיניו הוריו.

על המשפטים כלהלן כותב בעל אותו מאמר:

"ואהרגה את יעקב אחי" " מתנחם לך להורגך"  - הכתוב מעיד על עשו שרוצה להרוג את אחיו, לכן חז"ל אומרים אדמוני , "סימן שהוא שופך דמים".

 כבר הסברנו לעיל שהערה זו בדבר הרהור עשו בלבו, לא יכול שום בר דעת לדעת לבד מעשו ואלוהיו. ואין זאת כי אם הערת עורך או מספר התורה המדבר מהרהורי לבו. וכן עמדנו על כך ש "ויוגד לרבקה"  גם רש"י מצא בכך קושי, ומפרש בכח הנבואה. אני אומר לא בכח נבואה אלא בכח זדון. שמישהו בזדון הלעיז על עשו והפיץ שמועות מסוג  "סרן שמועתי" על עשו המישהו הזה היה מאנשי החצר שלא אהב את עשו, ואולי ארחיק לכת ואומר מאנשי יעקב.

ממשיך אותו בעל מאמר ואומר:

"על נשיו" הכתוב אומר במפורש שלא גרש את הקודמות, למרות שראה שהן רעות בעיני אביו, מכאן שעשו היה תאותן. לכן אומרים חז"ל שצד שנשים"

 טעון כזה, ויאמר אותו מי שיאמר, הוא מבחינתי הבל ורעות רוח, ורשעות חסרת כל גבול. שהרי  איך אפשר לבקש מנשוי שקשור לנשותיו בקשרי אהבה ואף אפשר והיו לו כבר ילדים מהן, לגרש אותן? אפילו הוריו לא מבקשים ממנו לעשות מעשה חסר מוסר ומצפון שכזה

הסקת מסקנה נחפזת שאם לא גרש את נשותיו סימן שהוא תאוותן , היא בושה וחרפה למעלה השערה שכזאת. שאם כך כל אדם הנושא אישה הוא בראש ובראשונה תאוותן. וכל אישה הנושאת גבר אף היא בראש ובראשונה תאוותנית. וגם יעקב ההולך פדן ארמה לשאת אישה הוא, לפי אותו מבקר תאוותן.   והטעון של חז"ל שלכן היה צד נשים, זו רשעות לשמה והכפשת שם אדם לשוא. האם יעקב שהיו לו ארבעה נשים נוסף לפילגשים שהיו לו, היה תאוותן?  האם אברהם שהיו לו שלוש נשים ופילגשים לרוב היה תאוותן?

חשוב להעיר כאן לכל הקוראים:

עשו ויעקב היו תאומים שנולדו לאבי האומה רבקה אמנו ויצחק אבינו.  מושב החיים שלהם היה אפוף רוח קודש ודברי אלוהים חיים. יצחק שהתנסה  בניסיון הנורא של העקדה ספג לתוך עצמו את יראת האל מאביו וסביר שעז חפצו היה להעביר קדושת האל ויראתו לבניו תאומיו.  אותו יצחק היהודי הראשון שנימול ביום השמיני ושמעולם לא עזב את ארץ הקודש שהובטחה לאברהם אביו. שלא כאברהם אביו מעולם לא נפגש עם נושא עבודת האלילים ( יעקב בנו ,לעומתו, פוגש זאת בפדן ארם)  אז מניין ההמצאות הללו על עשו שהיה עובד עבודה זרה, היה רוצח אונס גונב שופך דמים.

אין זאת כי אם  הדביקו חז"ל ליהודי הטהור הזה את כל  תסכוליהם לגבי רדיפות היהודים בדורותיהם על ידי הנצרות באומרם שעשו הוא אדום הוא רומי הוא הנצרות. ועל כך אומר נו באמת...

יש אומרים שהרב שניאורסון   רבם של חב"ד מסביר שעובדת היותו של עשו נוטה מטבעו לעבודת אלילים היתה במובן החיובי היינו השליחות שלו יועדה לכיבוש הרוע במקום טיפוח הטוב.

ואני שואל היכן מצא כבוד הרב  שעשו נטה מטבעו לעבוד אלילים? זה לא מוזכר בתורה וגם לא משתמע מפסוקי התורה.

נספח מספר 5 פירושו היפה של בעל הטורים על עשו והשלום:

לפי בעל הטורים עשו בגימטריה  = שלום  = 376[4]

על הפסוק " ועל חרבך תחיה" כ"ז מ אומר בעל הטורים: עשו = שלום. כפי הנראה כדי לרסן את עשו. להעמיד אותו על צד הביניים. לא רוצח חיות  ולא נאיבי המגיש לחי שנייה.

במקום שני והוא "בברכת כהנים" 

שלום: בגימטריה עשו. לרמוז הוי מקדים שלום לכל אדם ואפילו בשלום נוכרי". כלומר הוי מקדים כל אדם בשלום אפילו אם הוא גוי .

משמעות דברי בעל הטורים היא שכל עוד לא יכון שלום בין עם ישראל לשכניו הנוכרים, לא יהיה שלום בארץ. במילים אחרות לא יהיה שלום בארץ ישראל כל עוד לא יכון שלום בין ישראל לעשו  היינו עם שכנינו.

וראו עד כמה מדהים ומפתיע  שהדברים, שאמר אז בעל הטורים  נכונים ואקטואליים להיום.

כמו כן מצאתי במאמר של " גשר מפעלים חינוכיים" כאלו הדברים:

"בסדרת "תולדות"" כה/כה ) אומר בעל הטורים: " עשו בגימטריה שלום שאלמלא שמו שהוא שלום היה מחריב את העולם; כלומר, למעשה צריך היה עשו להחריב את העולם כפי שנאמר עליו בברכת יצחק "ועל חרבך תחיה" אולם כדי למתק את החומרה שבדבר זה ניתן לעשו גם השם "שלום"

ניתן לסכם ולומר שבשני המקרים מוצא בעל הטורים נקודת חיוב  לעשו פעם אחת השם שלום בא כדי לרסן את עשו למתן אותו, ופעם שנייה ללמד את ישראל עד כמה השלום חשוב. וכן שלא יכון שלום לעם ישראל כל עוד לא יכול שלום בין יעקב לבין עשו.

נספח מספר 6 פרוש אברבנאל ותוספת דעת[5] לעניין הבכורה

אברבנאל, לפי הנאמר במאמר הנ"ל ( ראה בהערות) מסביר ששאיפתו של יעקב לקנות את זכות הבכורה היתה בשל ירושת הברכות מפי שמים. אך לעשו יעקב נימק את רצונו בצורה אחרת כאמור:

"ואמנם הביאור השני הוא שיעקב אמר לעשו: הנה הבן הבכור הוא עומד במקום אביו,ועליו מוטלת הנהגת הבית במקום אביו בהיות האב חלוש וזקן ולא יוכל להנהיגו, שאז הבן הגדול הוא אשר ימלא את מקומו בתיתו טרף לביתו וחוק לאחיו הקטנים... ואתה עשו אינך עושה כן, שאתה תלך תמיד בשדה, ואינך חושש בדבר מהבית.... ואני נער קטן וכואב ואצטרך לעבוד את אבי בחוליו... לכן בחר לך אם תרצה להיות בכור, עשה הנהגת הבית וצרכה... ואם לא תרצה לקחתו, הנח לי את הבכורה ואני אעשה את הכל, ואתן לך את לאכול כמו שיתן הבכור לצעיר.... כן יהיה תמיד.

כלומר לדעת אברבנאל תפיד הבכור היה לדאוג לפרנסת בני הבית, ועשו מעל בתפקידו. יעקב שרצה לרשת את הברכות האלוהיות הזכיר לו את עבודת הבית ובצורה עדינה אמר לו שאם אינו יכול רק יגיד, והנה הוא יעקב הצעיר יקח על עצמו את ניהול משק הבית כולל הבאת המזונות ויבוא לציון  גואל. היינו הוא יהיה הבכור וישמש בתפקיד הבכור.

הערותיי לאברבנאל:

בשום מקום לא נאמר שעשו מעל בתפקידו. להפך חז"ל משבחים אותו בהיותו ברמה הגבוהה ביותר של כיבוד אב ואם. ואם לא די בכך עשו הסתכן בעבודת הציד יום יום כדי להביא אוכל וצידה הביתה. אז מניין אברבנאל לוקח שעשו כאילו חדל ממלאכתו?

היכן נאמר והיכן נכתב מה עושה בכור לבכור מעבר לזה שהוא נולד ראשון? אלו הרי לא חוקי המלך שנכתבו ככתבם וכלשונם. ודעתו של אברבנאל עם כל הכבוד לאיש היא השערה בלבד. השערה יפה כשלעצמה אך אין לה חיזוק מהכתובים.

בעל המאמר בדעת טוען "שיש לקבל את דברי אברבנאל בחלקם יעקב אכן רצה לתפקד כבכור ולזון את משפחתו אולם לא היה זה תירוץ בלבד , אלא הסיבה האמיתית."

והוא מסביר זאת בכך שלפני מכירת הבכורה עשו היה "הסניור" בכך שסיפק למשפחה את אוכלה בעתו ובכך קנה את לב אביו. "מכאן שיעקב השתוקק להיות בכור לא גבלל הזכויות אלא בגלל החומות, שכן על ידי כך ירכוש את אהבתו של יצחק".

וכך מסביר בעל המאמר את השתלשלות העניינים:

"הזדמנות נקרתה ליעקב כאשר באחד הימים הגיע עשו מצידו ככל הנראה באותו יום נכשל עשו בצייד, ולא היה בידו לספק מזון למשפחתו. עשו בהיותו עייף ביקש מיעקב את הנזיד שהכין, ויעקב התרצה להגיש את הנזיד מיד. תוך כדי כך, הציע יעקב לעשו עסקה: מעתה יעקב יזון את יצחק, ובתמורה התחייב יעקב לזון גם את עשו. בכך הבטיח עשו מזון לעצמו  ( אם לא יצליח לצוד)  ובתמורה נתן עשו ליעקב את הזכות לזון את יצחק. שני הצדדים היו מרוצים מהעסקה. יעקב השיג את מבוקשו לזון את יצחק, ועשו השיג את הבטחת מזונותיו. לעזו, היתה סיבה נוספת להיות מרוצה : יעקב לא דרש מעשו את זכויות הבכורה כגון יתרון כספי בירושה או כבוד"

בהמשך ממשיך בעל המאמר ואומר:

"לאחר ההסכם שעשה יעקב עם עשו , היה יעקב זה שדאג למזונות יצחק מידי יום ביומו .... האכילו גדיים מן הצאן. אישוש לרעיון זה נמצא בדברי יצחק לעשו בפרק כ"ז

"ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה"

 מדוע כתוב בזמן עבר ולא בזמן הווה? " כאשר אני אוהב?"

נראה שיעקב מבקש מעשו שיעשה לו מטעמים כפי שהיה נוהג לעשות בעבר, טרם מכירת הבכורה".

תשובותיי לבעל המאמר:

אשר לטעון האחרון ניתן לסתור אותו מעיקרו על ידי כך שנצביע על שפת המקרא המשתמשת  לא אחת הן  בוו ההיפוך לתאור הווה בלשון עבר וכן לתיאור אירועי הווה בלשון עבר  והנה דוגמאות אחדות לסבר את העין:

בראשית פרק יב

      ממב: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. 

ידעתי, לאו דווקא בעבר אלא יודע אני עכשיו!

שמואל ב פרק טו

      פסוק כ"ו: וְאִם כֹּה יֹאמַר, לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ:  הִנְנִי--יַעֲשֶׂה-לִּי, כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו.  {ס}

לשון מקראית מתכוון להווה על אף שכותב בלשון עבר

שאם היה אחרת היה כותב ואם כה יאמר אינני חפץ בך"

מכאן שטענת בעל המאמר בהבאת הפסוק מפרק כ"ז מופרחת מעיקרה.

ועתה נחזור לפירושו היפה לעניין מכירת הבכורה ונאמר": הפירוש מעיקרו יפה ומקורי. אך לדעתי יש בו פרצות שאם נרצה להיות נאמנים למקור התנ"כי נתקל בקשיים לא מעטים בפרוש זה וחבל כי הפירוש יפה ומאוד מוצא חן בעיניי.

הנה:

לפי הכתוב בבראשית. יעקב זד נזיד עדשים  ( אפשר שהיה זה חלק מתפקידו היומיומי, או אפשר והיה מחליף בבישול זה את אמו בשעה שהיתה טרודה בענייני בית אחרים, ואפשר ורק היא היתה זו המבשלת, אלא שאותו יום יצא כך שהוא זד את הנזיד. הכל ייתכן ושום דבר לא בטוח לבד מזה שיעקב זד נזייד.)[6] עשו כמידי יום יום בא הביתה כשהוא עייף. ( זו כבר עובדה ידועה שהרי גם מניסיוננו אנו, אדם חוזר מיום עבודה בדרך כלל עייף.) התורה מציינת את עייפותו כי יש לכך משמעות רצינית בבקשת הנזיד. הבקשה של עשו מיעקב היא לפי הנראה לא שגרתית, ונאמרת בשל אותה עייפות שהמקרא מדגיש.

מפה ועד הסקת מסקנה שלא כתובה בשום מקום שבאותו יום אולי נכשל עשו בצייד ולא היה בידו לספק מזון למשפחתו המרחק גדול מאוד. שהרי לא נכתב שהוא נכשל בצייד ולא נאמר שלא הביא ציד. אפשר והצייד היה בצקלונו מוכן לעשייה, אלא שהיה עייף וביקש מאחיו אוהבו שיגיש לו מנזיד העדשים[7]

כותב בעל המאמר " שיעקב התרצה להגיש את הנזיד מיד" וזה בפרוש לא מה שנאמר בתורה. נהפוך הוא הוא השהה במכוון את הגשת הנזיד, ניצל את עייפותו המטשטשת של אחיו ואת רעבונו כדי לבקש ממנו לבצע את עסקת מכירת הבכורה.

תיאור העסקה על ידי בעל המאמר נראית פנטאסטית ולו הייתי נוכח שם אולי הייתי מתערב ומציע עסקה כזאת. אך לצערי אין זכר לעסקה שכזאת בתורה.

 יעקב לא הציע שמהיום הוא יזון את יצחק וגם לא הציע שהוא יזון את עשו. יתירה מזו: עשו לא היה זקוק שיזונו אותו שכן היה צד את הצייד ועושה ממנו מטעמים.

מעניין גם שבעל המאמר שכח את עניין השבועה שיעקב ביקש מעשו. שהיא כל כך קריטית בעניין מכירת הבכורה וביחסים העכשוויים והעתידיים בין האחים, לרבות השפעה מכרעת על עניין הברכות. וזאת כבר הראינו לעיל.

בשום מקום בתורה לא נאמר שתפקידי האחים השתנו. לא נאמר שעשו חדל מלעסוק בציד ולזון את יצחק אביו ומשפחתו בכללותה. ולא נאמר שיעקב הפסיק ממלאכת רעיית הצאן.

בהמשך מדבר בעל המאמר על התמיהה במעבר החד בין פסוק כח לפסוק כט

הינו בין המאמר המוסגר  בו מדובר על כך שרבקה אוהבת את יעקב ויצחק אוהב את עשו כי ציד בפיו . לבין הפסוק " ויזד יעקב נזיד" כאילו פסוק כ"ט תלוש מפתיחתו שאינה מופיעה.

לדעת בעל המאמר מעבר זה מחזק את דעתו שיעקב זד נזיד כדי לגרום לאביו לאהוב אותו.

ואני שואל וכי יעלה על הדעת שיצחק לא אהב את יעקב?  והרי הוא בנו בדיוק כמו שעשו בנו. עצם מעצמו בשר מבשרו.

לא היא!  אלא שיעקב זד נזיד לפי הנראה כדרך שגרה. או שרבקה לא היתה יכולה, מן הסתם, לבשל באותו היום.

את הפסוק" ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים" מפרש בעל המאמר שמאותו היום ואילך סיפק יעקב לעשו את מזונו באופן קבוע ולפיכך לא נכתב "ויתן יעקב" אלא " ויעקב נתן" כדי לומר לנו שזו לא היתה נתינה חד פעמית, אלא נתינה מתמשכת.

ראשית מן ההיגיון הוא שנזיד עדשים אוכלים עם לחם ולא בידיים. ולא נעליים. ברור שלחם היה מתלווה כמעט לכל מאכל שהיו אוכלים כולל סולת כולל ירק.

אשר לפירוש היפה המבדיל בין "נתן"  ל  "ויתן"  היינו מקבלים זאת אם התופעה הזאת היתה שכיחה בתנ"ך להראות נתינת הד הוק ולהבדילה מנתינת קבע. אך לא היא

הנה כבר בפסוקים ראשונים במקרא נמצא

למשל :

בראשית פרק כד

      פסוק נ"ג: וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת--נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ. 

       

לפי טעון בעל המאמר היה צריך להיות כתוב כך:

ויוצא העבד כלי כסף וכל זהב ובגדים ויתן לרבקה ויתן מגדנות לאחיה ולאמה. שהרי ברור לכל שהנתינה היתה חד פעמית. אך לא כך כתוב כתוב " ומגדנות נתן לאחיה"

וכן :

בראשית פרק כה

      פסוק ו: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. 

בדיוק כמו בפסוקנו הנה:

      פסוק ל"ד: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה. 

ברור שאברהם נתן את המתנות באופן חד פעמי ולא כדרך קבע.

וכן כדוגמת זאת יש הרבה שהמלה נתן מופיעה במקרא 2014 פעמים.

בהמשך מכוון אף אני לדעת בעל המאמר  ומשבח אותו כשהוא אומר:

" יעקב לא התנה את נתינת הנזיד במכירת הבכורה, והיה מוכן לתת לעשו את הנזיד מיד, באופן חד פעמי, אלא שבנוסף לכך הציע עסקת חליפין, ששני הצדדים יהיו מרוצים ממנה".

אלא שעסקת החליפין לפי ענ"ד היתה דו צדדית מבחינת יעקב וחד צדדית מבחינת עשו. יעקב רצה לתת תמורה בעבור קבלה . ועשו רצה לתת את הבכורה בלא כל תמורה.

עד שבא עניין השבועה והרס גם את העסקה רחבת הלב מצד עשו וגם את היחסים בין שני האחים": מעכשיו ואילך.

בהמשך נאמר באותו מאמר דבר שגרם לי להרים גבה ולתמוה עד היכן יכולים להפליג פרשנינו היקרים בהכפשת האיש עשו וגם בדורנו אנו  ושאומר אותו בעל מאמר:

"בשעה שמגלה יצחק את התרמית הוא נתקף בחרדה גדולה. מדוע? סיבת החרדה נעוצה באמת הטרגית שהתגלתה לנגד עיניו של יצחק. יצחק מבין שהקב"ה רומז לו שבנו בכורו עשו אינו ראוי כלל לברכות גשמיות אפילו בזכות השרות ששרת את יצחק טרם מכירת הבכורה עד כדי כך מגיעה רשעותו של עשו שמונעת ממנו טוב גשמי"[8].

פרשנות זו שיצחק נתקף בחרדה בגלל שהוא מבין שהקב"ה רומז לו שבנו עשו אינו ראוי כלל לברכות גשמיות וכו'

 אינה מתפרשת כלל וכלל מהכתובים וגם אין נפקא מינה מהם. להפך  סביר להניח שיצחק נתקף חרדה כשם שכל אדם אחר מהישוב היה נתקף חרדה אם היה מגלה שרימו אותו בעניין כל כך חשוב  עניין הברכה.

למרות שלפי הפרשנות שלי יצחק אכן ראה, אמנם במטושטש אך ראה, וידע שזה עשו וזה יעקב ,אלא שהעמיד פנים כאינו יודע  (וראה שם בפירוש שלי לבראשית). בכל זאת נחרד מעצם ההעזה הזאת לניסיון לרמות אותו. גם אני הייתי נחרד אלו הייתי מגלה שבני שנתתי אמון בו  במשך כל השנים  מנסה לרמות אותי כדי לגנוב את אחיו. והרי אנושי הוא הדבר הלא כן? מעבר לכך שכבר פירשתי שסביר בעיניי שאת דבר הנבואה שגילה ה' לרבקה בגלוי לנו הקוראים, גילה הקב"ה במישור המוסתר, מאיתנו הקוראים, ליצחק.

ומגדיל אותו בעל מאמר, מרחיק לכת ועוד מוסיף מלח על הפצע או קיסם למדורה כשאומר שעשו אינו ראוי לברכות אפילו בזכות השרות ששרת את יצחק טרם מכירת הבכורה.

איזו שטות לומר דבר כזה על אדם שאפילו חז"ל משבחים אותו כל כך בכיבוד אב ואם. לא היה ראוי? נו באמת...

ומוסיף בעל המאמר מטעמו עוד עצים רבים למדורה כשאומר " עד כדי כך מגיעה רשעותו של עשו שמונעת ממנו טוב גשמי.

אז ראשית עשו היה אציל נפש ולא רשע. שנית הוא אכן מקבל ברכה. גשמית אומנם אך מקבל ברכה.

נספח מספר 7 ההפתעה: כולם ידעו עשו לא ידע

בחינה מדוקדקת  של הכתובים כמות שהם מעלה בפנינו תופעה  מקראית מעניינת , והיא   מה שהייתי קורא בלשון מליצית: "ההצגה הגדולה": הכל יודעים והכל מעמידים פנים כלא יודעים. רבקה יודעת שיצחק יודע שעשו העומד לפניו הוא בעצם יעקב, יצחק בהחלט יודע שיעקב הוא יעקב, ועשו הוא עשו יעקב יודע שיצחק יודע שהוא יעקב ולא עשו יצחק מבין שיד רבקה בדבר. היחיד שלא יודע דבר הוא  עשו התמים. [9]

כדי להראות זאת יש ללכת בזהירות ועקביות אחרי הפסוקים בסדר סינקוונציאלי עוקב.

הפסוק הראשון של מעמד הברכות מתחיל עם יעקב העומד לפני יצחק ואומר:

"יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ--עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי--בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ". 

כאן עומד יעקב בפני המבחן האמיתי. אם נאמר שבמבחן הראשון עמד משום כבוד אם. ששמע בקולה על שצוותה אותו לעשות דבר שאינו על פי מצפונו של האדם הישר, הרי שכאן עומד יעקב במצב של אין בררה או ללכת בדרך הישר או ללכת בדרך הרמייה. הינו ללכת בדרך הישר ,בצו הלב או לפי המצפון פירושו הפרת צו האם. ומשמעות הפרת צו האם הוא   הלבנת פני אמו בפני אישה, שהנה התרמית עומדת ומתגלה בכל חומרתה,  ערעור האימון בין יצחק לרבקה, יצירת פערים ומתחים ביניהם מעבר לקיים.  (שזו אוהבת את יעקב ויצחק את עשו- סביר שרבו מחלוקות ביניהם בשל כך.)  ערעור האמינות בבנו יעקב. ומובן שקרע בין יעקב לאמו יהיה בלתי נמנע.

אם ילך בדרך הרמייה יכבד את משאלת אמו וישמור על כבודה. ישיג גם הוא ברכה שיש בה משום עוצמה והמשכיות לדורות דורות אחריו. כלומר ברכה שתמשך לדורות בשל חטא שיימשך שניות.

מה עדיף?

על פי מדרשים גימטריות וכו' ניתן להסיק מסקנה שיעקב היסס בדבריו ואולי יצחק ידע את שיעקב ורבקה ידעו. אלא שהכל ידעו את המוסתר ואיש לא אמר דבר. איש בשתיקתו נשא דבריו בלבו. והאמת הוסתרה מתחת לפני השטח.

יוצא אפוא שבקבוצת הארבעה עשו היה היחידי שלא היה מודע לאמת ולא ידע אותה עד תום, והוא המרומה היחידי.

לפי ברכת יצחק לעשו בהמשך ניתן לחזק את אמירת המדרשים להרמזה ברורה שיצחק כפי הנראה ידע את שרבקה ויעקב ידעו. ואם כך יש פתרון אחד ויחיד לעובדות מוזרות אלו. כל השלושה פעלו בעצם בצו אלוהי. בחסות שמים ובהכוונתו של הקב"ה אשר אמר את שאמר עוד לרבקה בזמן הריונה לאמור: "שני גויים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר".

וכי יעלה על הדעת שרבקה קבלה את הנבואה ישירות מידי ה'  ויצחק לא קבל את המידע החשוב הזה מה'? לפחות כפיצוי על ניסיון העקדה של אברהם שהוא שימש שם כלי לניסוי מגיע לו. לפחות כאחד מאבות האומה מגיע לו. כאב הבנים מגיע לו. אלא שהתורה לא אומרת לנו דבר. היא משאירה את הדברים בגדר "הנסתר" כדי שהקורא יבין בעצמו שאפשר שהיה שיח בין הקב"ה לנבחריו בלא נוכחות או התערבות של צד שלישי. שורה תחתונה

יש בתורה דברים שנאמרים בגלוי - לידיעתנו ויש דברים שנאמרים בהסתרה מאתנו.

סביר שיצחק ידע  מפי הגבורה ,שיעקב הוא הנבחר הצעיר ועשו ה רב הוא המשני. אך מובן שזו השערה שבינתיים אינה מבוססת. נראה בהמשך.

כ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ, מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר, כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.

במאבק הסמוי ,לכאורה, בין יצחק לרבקה מצביע יצחק על טעות נוספת של רבקה. מרוב התלהבות לא לקחה בחשבון זמן ממוצע של צייד ומיהרה לשלוח את יעקב כדי לקבל את הברכה.  שהרי לפי שאומר יצחק הרי לא יתכן שבתוך זמן כל כך קצר יצליח בנו לצוד צייד, ועובדה זו אומרת דרשני!

מהירותה של רבקה לשלוח את בנה לקבל את הברכה מעידה, מחד גיסא, על פזיזות מה, אי לקיחה בחשבון של גורם אובייקטיבי שהוא משך זמן הצייד, ומאידך גיסא מעידה על משקלה הרב של ברכת הבכורה שרבקה לפחות התייחסה אליה, במלוא הרצינות, והבינה שקבלת הברכה היא בעצם לדורות.

התשובה של יעקב היא תשובה של בלית ברירה שהרי מי כיצחק מודע לאורך זמנו הממוצע של צייד. וכל כך כיצד? שהרי עשו היה מביא לו ציידו מדי יום ביומו. ומעצם שאלתו של יצחק : " מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי" ניתן להבין שהתמיהה על מהירות הצייד גדולה. וההפתעה  מסגירה את ההיתול שבדבריו של יעקב ליצחק.

מדוע אומר ה' אלוהיך ולא ה' אלוהינו? פשיטה היא: לחדד בצבעים עזים את אמת- שמים. לאמור ה' אלוהים שאתה מאמין בו גרם לכך. 

סיכומו של דבר שכאן התורה רומזת לנו ברמז עבה שיצחק לא רק שיודע שלפניו עומד יעקב ולא עשו , אלא הוא בעצמו רומז לדמויות המשחקות מולו שהוא יודע: שהרי המהירות הזאת לא ברת מציאות היא.

כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי:  הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. 

בשים לב לניסוח הרי שכאן נאמר שיצחק אומר אל יעקב  וזאת בניגוד לפסוק הקודם בו נאמר שאומר אל בנו. משמע שמרמז לנו הפסוק שאכן ידע יצחק בסתר לבו שהמדובר ביעקב ולא בעשו.

אם כך נשאלת שאלה לגבי הסיפא של המשפט לאמור: מדוע ביקש למוש אותו ולדעת אם זה אכן בנו עשו או לא. יתירה מזו יש משום פקפוק של יצחק בדברי יעקב האומר לו אני בנך עשו. אין ספק שבנקודת שיא זו יעקב חשש שהתרמית עומדת להתגלות.

על פניו נראה שזהותו של יעקב ברורה היתה ליצחק, ואף יעקב ידע שאביו מזהה אותו כיעקב, אך כמו שאומרים היום בלשון עמך "ההצגה חייבת להימשך" כך גם כאן הבקשה למוש אותו וההכרזה האם אתה בני עשו או יעקב נעשו באופן פורמאלי בלבד למרות שהכל יודעים שאכן נודע הדבר.

ומה פירוש האתה הוא בני עשו או לא? שהרי אם אינו עשו מי כבר יכול להיות לבד מיעקב? האם חשש שמישהו אחר זר בא במרמה לקבל ברכה?

אף רעיון כזה שאינו מתקבל על הדעת מחזיר אותנו בעל כורחנו להנחה שיצחק אכן זיהה את הדובר אליו כיעקב אך משחק את המשחק עד תום: כאילו אינו בטוח האם זה יעקב או עשו.

ושמא מכין הוא את הרקע לאמירות מול עשו כאשר יטען כנגד אביו  ברגע שיתברר לו שהברכה שיועדה לו ניתנה לאחיו יעקב. הכנת הרקע הוא מעין שיתוף לכאורה בתרמית שרקמה לו רבקה באמצעות יעקב ובבחינה זו יוצאת רבקה וידה על העליונה.

מעניין שגם סדר החושים מופיע פה בזה אחר זה . חוש הראיה קהה ולפיכך נראה שיצחק ראה בבואה  או צללית דמות מול עיניו. אך גם כך יכול היה לזהות לפי גובה רוחב ומראה אופייני לזה או לזה. אך כאן הוא נעזר בעומד מולו ושואל אותו.

דגש לתשומת לב:

ברגע שיצחק אומר ליעקב גשה נא ואמשך בני בתוספת " האתה זה בני עשו אם לו"  אפשר היה להניח שהוא עלול לפגוע ביעקב. היינו אומר לו משפט של ספק או של חסר אמון בהצגתו את עצמו כבנו  עשו. אך יצחק עושה זאת בלא היסוס. משמע הוא רומז לו שהוא יודע שהוא יעקב ולא עשו.

דבר אחר הוא להראות לנו הקוראים איזה משקל כבד ורב עוצמה יש לה לברכה , שאפילו יש לוודא שהעומד מולך (בהיותך עיוור כמובן) הוא בנך , ולא עוד, אלא בנך שאותו אתה רוצה לברך.

השלב הבא הוא חוש המישוש. כדי להרגיש את הנער האם זה תאום זה או זה. בהמשך יופיעו גם חוש השמיעה ( הקול קול יעקב) חוש הטעם ( האוכל שיאכל) וחוש הריח (שהריח את ריח בגדיו)

החוש השישי הוא או האינטואיציה (הבאה מתוך הכרות של שנים את בניו) או מה שנראה יותר: הקול המוסתר – דבר ה' ליצחק שאינו מוזכר בתורה)

כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.

  עוד שלב במאבקי הכח והחכמה בין רבקה ליצחק. הנה כאן יצחק אומר מפורשות או מרמז לרבקה שתרמיתה ידועה לו. שהנה אומר הוא  שקול הדובר אליו הוא קול יעקב ! גורם  שלא ניתן לשינוי כלל וכלל (אף לו היה מחקה אפשר והיה מזהה)  והידיים שניתן להסוותם בצורות שונות הן ידי עשו.

במילים אחרות המסר הוא: אכן יצא הדבר, התרמית ידועה לי.

מהצד השני האמירה הזאת משמשת לקח ליעקב. היא מפחידה אותו שהנה התרמית הולכת ופושטת  מסכתה מול פני הנוכחים.

חשוב לציין שגם כאן התורה מסתירה מפנינו דבר מה ומשאירה אותו למחשבתו האישית של כל אחד ואחד מהקוראים.

שהרי מה פרוש ו" הידיים ידי עשו?"

האם מישהו בר דעת יכול להעלות בדעתו מצב של "תרכובת" כזאת? ידיים של זה וקול של זה? מובן שהאחד מזה הוא הנכון.

כלומר יצחק בה לרמוז משהו לנוכחים.

ובאומרו משפט זה בקול רם הוא בעצם אומר לפני עומד יעקב! וכל כך למה?

קול קשה מאוד לשנות ולהתאימו לקול אחר.  ידיים עוד יותר קשה לשנות, שהרי ברור לכל שכאשר יצחק מש את ידי יעקב הוא לא ניגש למוש ישר את הזרועות או האמות אלא באופל טבעי את כפות הידיים. ואת כפות היד של איש צייד קל לזהות לעומת כפות יד עדינות של יושב אוהלים...

יתירה מזו אב ואם בוודאי יכולים לזהות  ולהבדיל בין ילדיהם לפי מבנה ,עובי ורכות האצבעות.

מכאן שהניסיון בעזרת חוש המישוש גם מעלה השערה שיצחק ידע.

כג וְלֹא הִכִּירוֹ--כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ. 

תחושת הסביבה הקרובה באותו מעמד היתה, מן הסתם, שיצחק לא הכיר את יעקב. והסיבה בשל היות ידי הבן שעירות כידי עשו. אך את האמת לאמיתה בעצם ידע יצחק רק הוא לבדו, ואת סודו בודאי שהשאיר עמו.

נראה לי שנכון לפרש לא הכירו מבחינת הכרה רשמית. היינו לא הכירו כלומר לא הכיר בו  כעשו. כלומר לא בבחינת זיהוי אלא בבחינת הכרה. וכל כך מדוע לא הכיר בו כבנו עשו מאחר וידיו היו שעירות כ ידי עשו אחיו והדגש על האות כף כלומר  כמו.

במילים אחרות הכיר בו לכל היותר  כיעקב אך בשום פנים ואופן לא

כעשו כי הבין שהעלה כיסוי מלכותי של  שער על ידיו להידמות להיות

כמו אחיו עשו. אך ברי היה לו ליצחק שאין המדובר בעשו. אך בכל זאת

נתן לו את בירכתו. אם בשל דחף יצרי בלתי מודע עמוק, או בשל רצון

ה' ובכך נוטה כף המאזניים לטובת רבקה.

גם כאן במלה "ויברכהו" סותם המקרא ולא מפרש: האם ויברכהו הוא הכלל – המקרו, שאחריו יבוא הפרט. או שמא היתה זו ברכה מקדימה שתוכנה לא מופיע במקרא, או שמא ברכו לשלום בטרם ברכת הבכור.

אשר לאפשרות הראשונה , לא נראה בעיני כסביר משום שפרוט הברכה אינו מופיע ברצף לאמירת הכלל.  שהרי תכוף לכך שואל אותו שאלה  (האם אתה זה בני עשו) ברכו לשלום  - סביר  שברך אותו כנראה כאשר בא אצלו, ולכן גם זו לא נראית כאפשרות סבירה.

ברכה מקדימה – זו האפשרות היחידה הנראית לעין. אך השאלה מדוע מסתירה התורה ברכה זו? האם התורה מספרת כאן בשני מישורים" המישור הגלוי והמישור המוסתר?

נראה שכן. שזו דרכה של התורה. הוא ברך אותו בברכה נסתרת שאינה מופיעה אחר כך בברכה שברך אותו בקול רם.

וכל כך למה?

השערתי היא כדי לא לפגוע בעשו, שדבר ה' ליצחק שלא הוא זה שיזכה לברכת הבכור.

ובכן מה ברך אותו בסתר? סביר בעיניי  את אותה ברכה במילים דומות שברך אותו לפני שיצא לפדן ארם למצוא לו אישה.

כלומר ברכת אברהם : אשרורה והעברתה ליעקב שהוא וצאצאיו יירשו את הארץ הזאת. וברכת ה' תהיה עליו. זו הברכה שניתנה ליעקב בסתר אולי אפילו בלחש (אם וכאשר היו נוכחים נוספים אצלו)

סיכום  "ויברכהו":  נתן לו את ברכת אברהם.

כד וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי. 

והרי אמר לו, עוד קודם לכן, שהוא עשו בנו, מדוע אפוא שואל אותו שוב אם הוא עשו בנו? והרי יש בכך משום פקפוק רב או הטלת ספק בדברי עשו, (כלומר יעקב המתחזה לעשו)

התשובה היא חד משמעית. ניסה יעקב לערער את בטחונו ולאפשר לו בכל זאת לחזור בו מדבריו, לרדת מדרך התרמית ולומר לו את האמת. זוהי הזדמנות האחרונה  שנתן לו ליעקב לחזור בו. זה עוד שלב במאבק שבין יצחק לרבקה. יצחק מנסה בפעם האחרונה לצאת וידו על העליונה, אם וכאשר יובס יעקב ויוריד מעצמו את מסכת התרמית.

  יעקב ניזהר עתה בתשובתו אינו מאשר בפה מלא ואומר אכן אני בנך  עשו אלא פותר עצמו במלה אחת שאפשר ותשתמע לשתי פנים  יעקב

  אומר " אני" 

  פרושו של דבר:

א.    אכן אני בנך עשו

ב.     אני הוא אני. כמו שהיינו אומרים סתם ולא פירש.

כה וַיֹּאמֶר, הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי--לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ, נַפְשִׁי; וַיַּגֶּשׁ-לוֹ, וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ. 

עתה נכנס למבחן חוש הטעם. המבחן הקל יותר מבחינת יצחק שהרי ברור שהכנת הציד על ידי עשו לא תהיה גם מבחינת הבשר גם מבחינת התיבול ואופן הבישול כמעשה יעקב.

זה עוד מבחן לרבקה מבחינת עד כמה הצליחה לחקות את תבשילי עשו.

מי שצריך לשאת בתוצאות הוא שוב יעקב. אשר "בישלה" לו אמו את המצב המביך הזה

דומה שעתה סף החרדה של יעקב גובר, האם אבא ירגיש או לא? האם אמא  הצליחה לחקות את אופן התבשיל של עשו או לא? מה יהיו תגובות האב?

עם כל זאת, האמירה של יצחק להגיש לו את האוכל היא בעצם יריית הפתיחה להתחלת טקס הברכה ויותר מזה ההסכמה שלו עם הקיים, היינו ברכת הבכורה תינתן ליעקב ולא לעשו. 

ברובד שני או ברקע יש בכך משום כניעה סופית לרצונה של רבקה. וברובד שלישי קיום רצון שמים. היינו מימוש דברי ה' לרבקה "ורב יעבוד צעיר." ( כה 24  ) וכן כפי שציינתי דבר ה' ליצחק במישור המוסתר.

יעקב לא מהסס, מיד מגיש לו את האוכל ועם שאוכל הוא את האוכל ממהר להביא לו גם את היין.

נראה שכך היה נוהג עשו לעשות: קודם מביא לאביו את התבשיל ולאחר מכן את היין.

מה ההבדל בין תברכך נפשי לבין אברכך אני. דומני שאמירת אני אברכך, פירושה אני כולי. היינו בחומרי וברוחי.  ובהשאלה מעין דימוי לחול = חומר, המעורבב בקודש = רוח. ואלו כאשר אומר נפשי מתכוון לרוח בלבד. הרוח הטהורה שכולה קודש.

לסיכום : יצחק מבקש מיעקב המחופש לעשו להביא לו אוכל מהצייד שצד כדי שהוא יברך אותו.  בכך הוא פותח את טקס ברכת הבכורה. הוא מדבר על הנפש המברכת היינו מעומק הנשמה בלא ערוב של חומר. יעקב מזדרז להביא לו אוכל ומיד ובתכוף לכך מביא לו גם יין.

כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו:  גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי.

האם לא די בכך ששאלו לשמו, מישש ידיו, ביקש אוכל ושתייה האם לא מספיקים כל אלו לזהות האיש מכדי שיבקש ממנו לגשת אליו ולנשק לו?

ודאי שלא כך הוא! עד כה נערך שלב האיתור והזיהוי. עתה משהגיש לו אוכל ושתייה אנו במרכזו של טקס הברכה. לפיכך יש לראות בהתקרבות ובנשיקה חלק או שלב חשוב שבטקס הברכה.

האב מבקש מבנו לגשת אליו לצורך קבלת ברכה וכן לנשק לו כנשק בן לאביו מולידו.

נשיקה זו היא בעצם השלב הקרוב ביותר פיסית ונפשית בין הבן לאב. המבחן הוא עד כמה יעקב המרמה את אביו יוכל לעמוד בכך. לנשק את המרומה. יש בכך משום לעג לרש.  אך יעקב שחוש המוסר שלו מכאן ולאחור אינו בוחל בדבר הוא רוצה את הברכה כתובה וחתומה והוא ניגש לנשק.

כז וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. 

וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק  שני פעלים המתחרזים זה בזה  במלה ויישק ישנן שתי אותיות מהמלה קדש. ובכך מאצילה המלה וישק מחינה ויופיה אל המלה ויגש. ובצירוף שתי המלים יחד אנו חשים בתחושת הקודש.

יצחק מביע את הערכתו לעשו בהיותו איש שדה איש צייד. הוא מגלה הערכתו זו באומרו שריח בנו כריח השדה.  שדה שברך אותו ה' בריח מבשם שכזה. ובהיות עשו איש שדה דבק בו הריח הזה ואף הוא נתברך

בכך ששפר גורלו להיות איש שדה ומבושם בריח השדה.

ברור ליצחק שהוא מברך את יעקב אך מצניע זאת בברכתו לעשו. הוא מקדים ברכה קצרה כשאומר  ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' . כמו היה אומר ייתן לך אלוהים את ברכתו אשר נתן לשדה. צמיחה ופריה רבה. החשוב הוא הזכרת שם ה'  " אשר ברכו ה"

*

אשר לברכת יצחק עצמה:

ברור שבברכה משמש יצחק כשופר תקשורת או לצורך סיבור העין כמדיום לדבר ה' . שהרי לא ייתכן בשום פנים ואופן שאב יברכך את בנו  האחד בכך שאחיו יהיה עבד לו. זה לא הוגן מבחינת  ההורות. וגם לא מוסרי מבחינה ארצית. ותפיסת המוסר בקרב בני אדם.

 בכל הברכה הזאת מה שיכול להתקבל כברכת אב  אל בנו היא " ויתן לך אלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש"  וכן אולי: " אורריך ארור ומברכיך ברוך"

אך יתר דברי הברכה אלו דברי ה' באמצעות יצחק אל בנו:

" יעבדוך עמים וישתחו לך לאומים, הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך"

רואים שמבחינה מהותית זו ברכה מגמתית ונבואית מעקרה.  לכן היא הושמה בפי יצחק על ידי ה' , מבלי כל שליטה מצד יצחק על הדברים הנאמרים.

תת נספח 7: עשו התמים  היחידי שלא יודע!

הבה ונראה את פני הדברים איך הם משתקפים במעמד עשו מול יצחק אביו,  לעניין קבלת הברכה:

עובדה מעניינת היא שדווקא עשו שלא נאמר עליו איש תם הוא האיש התם בכל הסיפור הזה במפגש ארבעת הדמויות: אב אם  ושני התאומים. הוא עד כדי כך תמים שלא עולה בדעתו אפילו  האפשרות שאחיו שאהבה היתה שורה ביניהם תמיד, עלול לבגוד בו ועד כדי כך שיגנוב ברכתו ויגרום לו להבין שגם בעניין הבכורה לא טמן ידיו בצלחת, אלא שהיה נלחם להשיג אותה בכל כוחו, ומזלו שפר עליו שעלה בידו להשיגה בלא כל קושי. בגלל תמימותו ואהבתו של עשו אליו והדאגה לו כאחיו הקטן. מן המותר לציין שלפי ענ"ד אם רבקה לא היתה דורשת ב ה' ודבר הנבואה לא היה בתודעתה אפשר ולא היתה מתערבת ובכך מונעת סכסוך ואיבה בין אחרים שהפכו ללאומים והאיבה נמשכה ביניהם לדורות.

אלא שגם יעקב הראה פנים חדשות. לא העניין המוסרי עניין אותו לא הבגידה באח, אלא צו השעה שלפי שהובהר לו על ידי אמו זה בעצם כמו להיות או לא להיות. או שהוא יהיה הלאום החזק או אחיו יהפך לגוי גדול.  ולכן הוא  הולך עד הסוף בקו הרמאות והנוכלות, כאשר הדבר היחידי המרתיע אותו הוא החשש שאביו ידע.

לעשו אין את הבעיות האלו הוא נכון לעשות כל שאביו ואמו יבקשו ממנו וראינו שגם כל שאחיו ביקש ממנו. אך בהיותו ישר ותמים הוא לא אוהב רמאות לא נוכלות ולא בגידה.  עם כל זאת לפי העובדות שבשטח אינו נוקם ונוטר. כלל וכלל לא.

מעניין שלאחר שיצחק קורא לעשו ומבקש ממנו לצוד ציד לבשל מטעמים כדי לברכו. לא מספר לנו המקרא על יציאתו של עשו לשטח וגם לא מביא את תגובתו של עשו לבקשות יצחק. אלא שתכוף לכך מביא את  העובדה שרבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו ( כאילו שאינו גם בנה!)  ורק אז נאמר ש "וילך עשו השדה לצוד ציד להביא"

כלומר: עשו הנועז, איש המעשה , ממעט בדיבור. הוא שומע את דברי אביו אליו וממהר לשעת פקודה.

המקרא מציין " ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו בנו וילך עשו השדה"  במקרים כאלו המקרא נוטה לדייק למשל  אצל אברהם והמלאכים נאמר " וימהר אברהם האהלה אל שרה" (יח ו) כלומר אברהם בפתח האוהל שרה בתוך האוהל.

אלא שכאן לא מדובר על כך שרבקה היתה באוהל שלה  גם לא מחוץ לאוהל יצחק. נאמר שרבקה שומעת  בזמן הווה. משמע סביר להניח שרבקה עמדה ליד יצחק בשעה שאמר את דבריו לעשו. האם התייעץ אתה קודם לכן? זאת התורה משאירה לדמיוננו. סביר להניח שכן. היא ביקשה שיברך את יעקב והוא חשב לברך את עשו[10]. והחלטתו היתה הקובעת אם כי לפי הידוע רבקה זממה להפר את כוונותיו. עשו עצמו המקבל את הפקודה רואה את רבקה ויודע שהיא שומעת את דבר אביו אליו ובהיותה נוכחת ושותקת הוא מבין שהם שניהם תמימי דעים לגביו.

זו תמימותו של עשו.

עתה נאמר שבנוכחות רבקה ויצחק לוקח הוא , מן הסתם, את כלי נשקו ויוצא לשטח לצוד ציד.

השאלה המתבקשת היא מדוע יצחק לא קורא גם ליעקב התאום אל אותו מעמד ומבקש גם ממנו לבצע מטלה ולחזור כדי לברך גם אותו?

זו שאלה בתחום הנסתר שגם אותה משאירה התורה פתוחה לקוראים. אודה כי אין לי מענה לשאלה זו.[11]

מכל מקום עשו לא נזהר מהידיעה שרבקה שמעה את צו אביו אליו. הוא גם לא מעלה על בדל מחשבתו אפשרות של התחכמות מצד האם. נראה בעיניו מקובל וטריוויאלי  שקבלת ההחלטה היא על דעת אם ואב והוא יוצא לתומו לשטח לבצע את דבר אביו אליו.

ועתה מה הפסוקים מדברים אלינו:

ל וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו; וְעֵשָׂו אָחִיו, בָּא מִצֵּידוֹ. 

בקריאת הפסוק מסתמן דבר מה מוזר הפסוק מתחיל במילה ויהי  כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ... היינו תיאור סיומה של פעולה מסוימת. בנקודה זו אנו מצפים לשמוע מה קרה לאחר שסיים דבריו אך  במקום זאת ממשיך הפסוק שוב במלה  "ויהי" ולאחריה תיאור פעולה אחרת שאולי היא המשכה של הפעולה הראשונה אך משאירה רושם של איזה חלל פתוח שענינו חסר.

אך לא כן, שהרי אלו התורה הייתה רוצה לפסוח על פרט מסוים בראותה שאינו חשוב לעניין, הייתה עושה זאת כדרכה. אך מאחר ואין הדברים כך, יש להבין מה התורה רוצה לרמז לנו בכפילות המלה "ויהי" ובחסרון המשך חציו של המשפט הראשון.

כל  "ויהי" מלה המורכבת מאותיות ההוויה יש בה רמז לדבר מה נשגב או לאירוע מכריע שקיימת בו התערבות אלוהית. זאת ראינו והראנו עד כה לפחות לאורך הפסוקים שבספר בראשית. ( וראה פירושי לספר בראשית).

ובכן גם כאן קיימת התערבות אלוהית ומיד נתור אחריה. אך קודם כל נדגיש שההדגשה של המילים " יָצֹא יָצָא "  ופעמיים " וַיְהִי " באים לצורך הדגשת העובדות וחיתומם ב"רחל בתך הקטנה" כך הם פני הדברים בלא כחל וסרק. כלומר רק לאחר תום פעולות אלו רק אז עשו בא. זה לא אומר עדיין שנכנס מידית אל אביו. כי לפי שידוע ודאי הלך להכין לו מטעמים וללבוש את בגד החמודות שלו טרם ייכנס אל אביו. אך בוודאות אנו שומעים שהוא הגיע מן השדה עם ציידו.

משמעות הדבר שאכן מלאכת הצייד לא נערכת ברגע  ויצחק גם מציין זאת בפני יעקב  פסוק כ' דלעיל: " מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי" אלא נמשכת זמן רב, לפחות כדוגמת הזמן בו יצא עשו לצייד משך דיבור רבקה עם יעקב הכנת המטעמים העורות, הדו שיח בין יצחק ליעקב  והברכה שברך יצחק את יעקב.

ועכשיו לעניין ההתערבות האלוהית.

התערבות שהחלה בעצם הברכה עצמה שדומה כי המילים נבעו מפי יצחק כנביעת המים מן המעין. היינו בלא שליטה ובלא חשיבה. מעין דקלום נבואי שהשם ה' בפיו.

והנה כאן פעמיים "ויהי" ללמדנו ש ה' גרם לכך שעשו הגיע לא לפני שסיים יצחק את ברכתו ליעקב  ברכה שתתפוס לדורי דורות עד עולם. ולא לפני שיצא יעקב מפני אביו. רק אז הופיע עשו. כלומר: סובב ה' את האירועים כך שעשו יחזור מן השדה, לא בטרם יסיים יצחק את טקס ברכת הבכורה ליעקב.

לא וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים, וַיָּבֵא לְאָבִיו; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ--בַּעֲבֻר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. 

סביר להניח שברגע שיעקב יצא מפתח חדר אביו הגיע עשו עם ציידו מן השדה. אפשר ונפגשו עיניהם אפשר ולא. מכל מקום עשו מיהר למטבח כדי להכין את המטעמים לאביו , ויעקב הלך לדרכו. אפשר וסביר שהלך אל אמו לספר לה דבר הברכה.

ברגעים אלו, בפסק זמן זה של עזיבת יעקב והכנת התבשיל על ידי עשו יצחק נשאר לבדו בחדר.

התורה לא מספרת לנו אילו מחשבות עלו במוחו של יצחק בשעה של אחרי הברכה. במקום זה היא מתרכזת בעשו. השאלה מדוע?

התשובה ניתנת בהמשך:

כאשר עשו נכנס לאוהלו של יצחק לקבלת הברכה  הוא אומר לו: " יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ"

משמעות הדבר שבמרווח הזמן בין צאת יעקב לכניסת עשו יצחק שכב על מיטתו ואפשר גם כי נרדם. שאם לא כן מה טעם מצאה התורה לומר פעמים גם אצל יעקב וגם אצל עשו יקם אבי?

פסוק יט אצל יעקב: " קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי--בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ."

וכאן בפסוקנו אצל עשו: " יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ--בַּעֲבֻר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ." 

פועל יוצא מכאן הוא שיצחק אכן קהה ראייה, שבע ימים עייף תשוש ואף הדיבור קשה עליו. הוא מברך ולאחר מכן חוזר לשכב  ולנמנם.

זאת הסיבה שהתורה לא מספרת לנו דבר וחצי דבר על  מחשבות יצחק בפסק הזמן שבין שתי הברכות.

יתירה מזו, בשל זה יצחק בעצם עומד לסיים את תפקידו  כמנהיג הממשיך את תפקיד אבותיו לקראת התהוות הקבוצה האתנית להיות עם. הרשות ניתנת עתה ליעקב ואמנם המקרא מתייחס ליעקב בהמשך בפרטי פרטים, כמו שלא התייחס לקודמיו אברהם ויצחק.

שאלה אחרת היא איך עשו המתאפיין כל כך בכיבוד אב  ואם, ויכול לשמש מופת לכל רואיו מעז להגיד לאביו  את המשפט: " יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ"

דווקא משום כך אפשר להבין שבשעה שנכנס עשו אל מקומו של  אביו, יצחק היה ער שאם לא כן ודאי שלא היה מעז להעירו על מנת שיברך אותו.

לפי זה הדעת מניחה שני תנאים שהיו בשטח שאפשרו לעשו לומר את שאמר:

א.    אביו יצחק היה ער.

ב.     המטעמים שהביא חמים היו מהבישול ולא רצה שיתקררו. לפיכך ביקש בעדינות מרבית מאביו שיקום ממשכבו כדי לאכול.

יעקב פונה אל אביו דרך ציווי ואומר : " קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי

עשו אומר: " יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ"

ההבדלים נראים לעיין

יעקב אומנם מבקש מאביו ( נא)  אך פונה אליו בגוף שני  אתה קום! והלשון היא לשון ציווי  קום!  ולא רק שאומר לו קום, אלא מורה לו לשבת. ולאחר מכן מדבר אליו בגוף ראשון אני היינו תאכל מצידי.

עשו מעודן יותר הוא פונה אל אביו  בגוף שלישי   הוא יקום.  גם אומר  יקום אבי. כלומר אם עולה לפי רצונו יקום, אם לא עולה לפי רצונו לא יקום. האופציה קיימת ותלויה ביצחק.

יקום פירושו  יועיל נא לקום + העברת ההחלטה למקבל הבקשה.

עשו ממשיך בעדנות הדיבור ומבקש מאביו לאכול מצייד בנו. כלומר מבטל עצמו בפני אביו בכך שמכנה את עצמו כבנו של אביו ולא כישות בפני עצמה הנקראת עשו.

ונקודה זו חשובה מאוד להבחנה בין שני האישים. ומורה דרך בכיבוד אב ואם.

הצורה הקיצונית המיוחדת של כיבוד אב ואם שמודגמת על ידי עשו

והצורה הרגילה המכבדת אך גם אינה מבטלת את האני של יעקב.

מובן שיעקב עושה פה מעשה שלא ייעשה בכך שמרמה את יצחק ובכך יש כבוד אם יותר מאשר כבוד אב,  אך זו כבר סוגיה אחרת שקשורה בבורא עולם מכוון האירועים וכל העתיד לבוא.

"קום נא" פירושו בבקשה לקום.  כאשר כמעט ולא נשארת ברירה בידי מקבל ההוראה והוא אכן צריך לקום כי התבקש לעשות כך.

וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים, וַיָּבֵא לְאָבִיו

מדוע ההדגשה היא על  "גם הוא" ? והרי יכול היה לכתוב ויעש מטעמים ויבא לאביו.

יתירה מזו אצל רבקה מצינו .  "יד וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, וַיָּבֵא, לְאִמּוֹ; וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים, כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו." 

קושי נוסף הוא מניין ידעה רבקה לעשות את אותם מטעמים שנוהג היה עשו לעשות לאביו? שהרי יום יום היה חוזר מציידו ועושה מטעמים לאביו. (וראה פרק כה פסוקים   27-28   "ויאהב יצחק את עשו כי צייד בפיו" וכן ראה פסוקים 3-4 הנ"ל).

רבקה לא ידעה לעשות את אותם מטעמים שערבו לחכו של יצחק כשם שעשו עשה ובכך אין צל של ספק שאי אפשר שתוצרתו של האחד תהא שווה לתוצרתו של השני.

והנה עוד סיבה לכך שיצחק הבין שמי שהוא מרמה אותו קרי הטעם של המטעמים שרבקה הכינה  שאינם כפי שמורגל להם מהכנת תבשיליו היומיומיים של עשו.

ומכאן מתקשר  לשאלה של  "גם הוא"  ללמדנו שני דברים.

א.    עשו נאמן לבקשתו של אביו ועומד ומכין לו מטעמים כדרכו בקודש למען יערב לחכו ויברכו.

ב.     התורה מנסה להזכירנו את המטעמים של רבקה שכל שבאו הם כדי לרמות את יצחק. בבחינת זכור את אשר עשתה רבקה.

ג.      התורה לא מזכירה אצל עשו שעשה לאביו מטעמים אשר אהב כשם שאומרת זאת אצל רבקה. והטעם ברור ללמדנו שיצחק היה כל כך מורגל במטעמיו של עשו שאף לא היה צורך להדגיש את המשפט הבנאלי הזה   אשר אהב. לא כן אצל רבקה שהיתה צריכה להתאמץ כדי להוציא תחת ידיה מטעם שיהיה אהוב על יצחק כמטעמי עשו.

וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ--בַּעֲבֻר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. 

שפה מעודנת המכבדת מעבר למצופה את האב כאשר עשו פונה אליו ברכות הדיבור ועדנות המלה כשאומר לו יקום אבי. היינו יועיל נא לקום. דהיינו רק אם ירצה אם לא ירצה אין הוא חייב בקימה זו. הפנייה היא בגוף שלישי יחיד  הוא יקום.  והפניית עצמו כלפי האב נעשית בגוף שני יחדי מציד בנו.

עשו מרחיק עצמו (יוצר דיסטנס) מאביו משום כבוד אביו. היינו גם במעשה וגם באופן הדיבור הוא מכבד את אביו מעל ומעבר ליעקב.

עשו משתמש באותו ניב לשון שמשתמש אביו "נפשי" "נפשך" ונפש היא עולם הרגשות עולם הרוח. אפשר ויצחק מבין שמנבכי הנפש עולה קולו של ה' לכן משתמש בערך "נפש"

לב וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי-אָתָּה; וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. 

שאל אותו אביו מי הוא. והרי אמרנו שידע בדיוק מי הוא אז מה השאלה הזאת לו? אלא ששאל כדי לא להביך את עשו ולהכינו נפשית לקראת האמת המרה.

האם יצחק משם עצמו כלא יודע דבר? אכן כן. בדיוק כך. אין דבר שיצחק לא יודע הן משום רמזים שהבאנו לעיל, והן משום היותו ברמת אחד מאבות האומה שאין ה' היה מכס ממנו את אשר יכון ויחליט לעשות.

שאם באברהם לא כיסה  דבר ואם ,ביעקב בן יצחק, אמר לו את שעליו לבצע (לרדת מצרימה למשל) על אחת כמה וכמה שגם את יצחק היה מאדיר ומקרב מעבר לכל אדם אחר ופוקח עיניו להבין את האירועים.

יצחק גם ביקש מעשו להביא מטעמים וביקש לברכו והנה פניו נבוכו שאף שידע את הצפוי הנה עומד זה לידו והדבר נעשה כל כך מוחשי כנגד עיניו שבאו רגשי חמלה ורחמים אל לבו וניסה בכל כוחו להרגיעו ולהכינו לקראת הוידוי הגדול.

וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. 

הקדים קרבה לתואר לשם.

ראשית אמר שהוא בנו היינו בשר מבשרו. שנית הזכיר לו שהוא בנו בכורו ותמיד יישאר ויהיה כך. (שהרי לא עשה שום מקח וממכר עם אביו, אלא עם יעקב.)

שלישית הזכיר את האני שבו אני בנך בכורך שקראת לו עשו.

וחשוב להבין נקודה זו:

עשו מכר בכורתו ליעקב. הוא בז לה. לא מצא בה שום ערך ומאהבתו לאחיו אמר בלבו אם זה רוצה בכורה שייקח לו, מה לי ולבכורה. הוא נתן לו בכורתו בחפץ לו וסיים עמו יחדיו באכילת המטעמים. (בשום מקום, להזכיר, לא כתוב שמכר לו בכורתו בשביל נזיד עדשים קריאה נכונה ומדויקת של הפסוקים תעלה שנתן לו בכורתו.) מכר לו אותה, זה נכון, רק לאחר שביקש ממנו שישבע לו. ובכך חשף את פניו האמיתיות הרודפות כבוד ותהילה וזורקות את ערך האהבה בין אחים לאשפה.

מאידך, כלפי אביו נשאר עשו הבכור.

הן משום גופא דעובדתא שכך נולד הוא לפני אחיו.

הן משום שכך הכירו בו אביו ואמו.

והן משום שכל "משחק" מכירת הבכורה בינו לבין יעקב היה במעמד שני האחים בלבד.

מה שהפריע  לעשו היא התרמית המרמה השקר. וכשטפח השקר בפניו עלתה הבכורה ונעשתה פתאום חשובה בעיניו. לא ששינה עמדתו כלפיה אלא שהבין  שהיא נקודת המבחן שלו כנגד אחיו. היא גם נקודת המבחן בין כוחות הטוב לכוחות הרע, בין האמת לשקר.

לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה. 

והרי לפי כל הרמזים והספקות לכאורה נראה שיצחק ידע , אל נכון, שהמבורך הוא יעקב, אם כך לשם מה היא אותה חרדה גדולה עד מאוד (על דרך ההפלגה) שחרד יצחק ועל שום מה ולמה?

ראשית, שעם שהבין שיעקב הוא המבורך  על ידו לא יכול היה לחזור בו מברכתו, וכן לא היתה שהות בידיו לחשוב איך ומה יאמר בבואו של עשו.

שנית, וסיבה זו קשורה לנ"ל, יצחק הופתע משהו. מכניסתו של עשו, עוד בטרם הספיק לגבש לעצמו תשובה הולמת. (וכל זאת למרות שהיה פסק זמן לא קצר בין יציאת יעקב לכניסת עשו.)

שלישית, וזו בעצם הסיבה העיקרית היא שחרדתו היתה מעוצם כוחו ושליטתו המוחלטת של ה'. אותה חרדה גדולה מאוד ברובד השני שלה מתפרשת כיראה גדולה מאוד מעוצם כוחו ושליטתו הבלתי מעורערת של ה' בחיי אדם ובקביעת העתים והאירועים.

הנה יצחק, בלא כל כחל וסרק ובלא רבב אוהב את עשו יותר מאשר את יעקב. הדברים נאמרים וגם נשמעים. והנה מתהפכת שפתו בפיו אולי נגד רצונו ולשונו אומרת דברים שאפשר והוא עצמו לא היה מעז לומר אותם כמו למשל "הוה גביר  לאחיך וישתחוו לך בני אמך" הרי לא יעלה על דעת שאב באשר הוא אב יברך את בנו במין ברכה משונה שכזאת שאחיו יהיה עבד לו.

משמעות הדבר ש ה' הוא ששלט בפיו של יצחק לומר דברים אלו. ועתה משעומד בפניו עשו ואומר "אני בנך עשו" כמו נפקחו לו עיניו ליצחק והוא רואה את עוצמת ה' במלוא עיניו בראיה חדה ונוקבת. ה' הוא האלוהים והוא השולט גם בחיי אדם. זו המשמעות הנחרצת של "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד" חרדתו  היא יראתו.

החרדה הזאת בעת נוכחות ה' או השכינה מוכרת עוד מימי אברהם ומופיעה גם לאחר מכן בתנ"ך

למשל:

בראשית ט"ו יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו. 

אגב יצחק עצמו חווה חרדה אלוהית כזאת בעת מעמד העקדה בהר המוריה. ואת הטראומה הזאת לא שכח לפחות לא עד הנה.

אגב, חרדה כזאת נמצא מאוחר יותר אצל משה כאשר הוא אומר מה נורא המקום הזה מול הסנה הבוער באש ואיננו אוכל.

*

לאחר החרדה באה ההתפקחות והתושייה; מה ואיך לומר מידית לעשו כדי לא לפוצץ את העניין כולו.

הצורה או הדרך  שיצחק פועל בה הוא הרחקת האשמה מעצמו והעברתה למהתלים בו, ואת הניסוח של הדברים מעביר לגוף שלישי, "מי הוא הצד צייד ויבא אלי  .... גם ברוך יהיה." כלומר אינו נוקב מפורשות בשם יעקב אם כי הכל יודעים שהכוונה ליעקב. מעצם ניסוח דברי יצחק, וכן  מעצם ידיעתו של עשו שהוא בנו האהוב של אביו, וכן ממצבו הפיסי של יצחק שהוא עיוור תשוש ושבע ימים, מבין עשו שאין האשמה באביו אלא במי שרימה אותו - את אביו אהובו.

צורת הבעת הדברים יוצרת רושם כאילו יצחק משתף את עשו בהפתעתו וכמו לא ידע עד לרגע זה שיעקב הוא שהתל בו. " מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד" כלומר הוא שואל מין שאלה רטורית לאוויר העולם  אל מול פני עשו, כמו היה רוצה לומר:  מי הוא זה שהתל בי ובא במרמה ולקח את ברכתך בלא שאני יצחק הבחנתי בכך?"

*

שאלה אחרת היא האם קיימת דבקות באפליה המוצהרת של יצחק כלפי בניו גם לעת שיבתו ובימים בהם עתיד הוא להיפרד מן העולם?

שהרי מלכתחילה נאמר שיצחק אוהב את עשו ורבקה את יעקב. והנה עתה אומר יצחק בפה מלא  שגם יעקב ברוך יהיה!?

האם יש להבין מכך שיצחק לא רצה שבנו יעקב גם יהיה ברוך? היינו לתת ברכתו גם לבנו הצעיר? או שמא ברצונו לומר שבעצם הברכה שייעד אותה לעשו עברה ליעקב?

שאלות נוספות תמוהות מדוע מלכתחילה יצחק מדבר על ברכה אחת לעשו ולא מזכיר ברכה ליעקב אף לא בחצי מלה.

וכן בדבריו של עשו: " הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִי?"

על פניו נראה שחיבתו של יצחק (לא אהבתו) לעשו היתה גדולה פי כמה מונים מזו שלו אל יעקב. ועל כך מעידות העובדות  והשאלות ששאלנו לעיל.

התשובה לכך טמונה הן באופיו של יצחק, בציפיותיו מבניו, ובהערכתו הגדולה למי שענה על ציפיותיו והוא כפי הנראה עשו.

יתירה מזו יצחק שראה עצמו כבנו של אברהם ממשיך דרכו בכיבוש הארץ והנחלתה לדורות לעם ישראל, ראה בייעודו בעולם כשליח חשוב לקידום הנושא הזה שצו אלוהי הוא. לפיכך ביקש ביורשיו צאצאיו תכונות של מנהיג של איש עשייה שעליו יוכל להשליך יהבו ולמות בהרגשה שיש יורש יש ממשיך דרך.

לפי זה אנו רואים שעשו הוא האיש. הוא זה שיוצא לצוד צייד נאבק בקשיי המדבר ובסכנות הטמונים בו. הוא דואג בכל מאודו לאביו ומכבדו.

כמו כן  נבין שכאשר הכתוב אומר "ויצחק אוהב את עשו כי צייד בפיו כ"ה  28  ורבקה אוהבת את יעקב" מרמז לנו הכתוב שבעצם "צייד" הוא, ברובד שני, תכונה. תכונה או אוסף תכונות שיצחק פילל שיהיו בבניו: יכולת לשלוט, להשיג ובכל מחיר את שחשוב להשיג אם לפרט (אביו) על אחת כמה וכמה לכלל (עם ישראל).  כושר להיות המושך בחוטים ולא הנמשך בחוטים. יכולת לתחבל תחבולות,  והכל כדי להשיג את המיטב.  צייד בפיו!

למה צייד בפיו? שיהיה המוציא ומביא לפני העם ועל פיו יישק דבר.

אשר לרבקה, לא אומר הפסוק מדוע היא אוהבת את יעקב. אין סיבה אין הצבעה על תכונות ואין דבר מה  לבד מאהבת אם.

יעקב מצטייר בעינינו כאיש תם יושב אוהלים. ומצו אמו אליו שישמע בקולה נראה שהיה באמת קשור מאוד לאמו. הוא היה יושב בילדותו ליד שמלת אמו ועם שגדל מציינת התורה תכונה אחת שבו – איש תם יושב אוהלים -האוהב לשבת באוהל. מכאן- בצעירותו לא היה איש מעשה, לא בעל יוזמה לא מבצע.

זאת הסיבה שנסתתמו מעיינות אביו בכל שקשור ליעקב ואת יהבו תלה בעשו לכן רצה לברך אותו ורק אותו כי הבין שרק ממנו תצמח ותעלה הישועה.

החרדה  מעצם עוצמת כוחו של ה' שגלגל לו לשונו בפיו כך שבעל כורחו ברך את יעקב את הברכה שיעד אותה לממשיך דרכו. ללמדך שנפלאות דרכי ה' ומה אנוש כי ידענו.

עוצמת ה' כוחו שליטתו גם במאווי אדם  היפוך כוונותיו של אדם הם כל כך נפלאים מדהימים ומפחידים בעיני יצחק ולכן הוא חרד כל כך. דבר ה' היוצא מפיו של אדם בלא שליטה בדברים הוא דבר מפחיד לכל הדעות.

תגובת עשו היא לא אני יודע שזה יעקב אחי, או טענה כנגד אביו מדוע נתן ברכתו שלו לאחר.  לא מעניין אותו ברגע זה מי לקח את הברכה וקבל אותה במקומו,  הוא מתרגש מאוד וצועק צעקה גדולה ומרה. כפי שנראה מיד להלן:

לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי. 

כאשר שמע את דברי אביו עד תומם הגיב עשו בצעקה שנמשכה זמן מה וטון הצעקה היה רווי מרירות. השאלה העומדת על הפרק היא  על מה היתה הצעקה הזאת

ולכך שלוש אפשרויות עיקריות:

האם צעקתו נבעה מקנאתו לאחיו שגם הוא "ברוך יהיה?"

האם צעקתו נבעה מכך שהברכה שהיתה מיועדת לו ניתנה לאחר?

האם צעקתו נבעה בשל התרמית והשקר שנעשו לאביו בגללו.

אז ככה:

אשר לשאלה הראשונה: קנאה זו תכונה אנושית, ואין עשו פטור ממנה אך עם זאת אהב את אחיו כשם שאח אוהב את אחיו,  לפיכך סביר להניח שקנאה באח לכל היותר יכולה להוביל לרוגז ואולי להרמת קול אך בוודאי שלא לזעקה גדולה ומרה. כך שאפשרות זו נידחת על הסף.

אשר לשאלה השנייה. עשו בז לבכורה. לא הבכורה היא שהיתה חשובה בעיניו, אך הברכה, מסתבר , היתה חשובה בעיניו עד מאוד. ומאחר וכעסו גבר עליו קשר לעניין הברכה גם את עניין הבכורה במיוחד ששם נתבקש להישבע. אך בתוך תוכו עדיין תואר  הבכורה היה פעוט ערך בעיניו. לא שנפקחו לפתע עיניו להבין מה ערכה של בכורה, אלא  שהתרמית הכפולה היא שהכעיסה את בני מעיו ומכאן מגיעים לשאלה השלישית.

אשר לשאלה השלישית. אין צל של ספק בכך שעשו כיבד ואהב מאוד את אביו.  הוא היה הבן של אבא.

מסתבר לו, עתה, שדווקא עצם קיומו גרם לכך שאחיו רימה את אביו וסחט ממנו ברכה במרמה שהיתה מיועדת לו  - עשו.

משמעות הדבר שאלו עשו כלל וכלל לא היה קיים בעולם, הדברים לא היו מגיעים לכדי רמייה תרמית שקר ותככים.

לכן זעקתו היתה כפולה ומכופלת הן בשל התרמית. ויותר מזה הן בשל עצם קיומו כגורם להשפלתו של אביו (שהוא בעצם כל עולמו) בכך שרומה הן על ידי אשתו רבקה, ובמצוותה על ידי אחיו יעקב.

לכן הזעקה היתה רמה  והוציאה את כל המרירות שבו כלפי היחס הרע והלא הוגן שניתן על ידי שני מקורביו לאביו אהובו יצחק. רואים כאן את עדינות הנפש ותמימותו של עשו

*

לאחר התפקחות של רגע אמר לאביו ברכני גם אני. היינו  נסה לתקן את המעוות. ברכת את הרמאי עכשיו ברך את הישר. האמת שלא היה צל של ספק בעיניו של עשו שאביו יברך אותו ויברך אותו ברכה הראויה לו. אך ההמשך מגיע לשיא הדרמטיות כפי שנראה להלן.

לה וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. 

יצחק "קורא לילד בשמו" הס מלהזכיר את שם רבקה, אך את שם יעקב אין הוא מהסס לומר. אחיך ולא סתם בא, אלא במגמה לרמות. והרמייה באה למטרה אחת לקחת את ברכתך.

תמוה ומוזר שאב  שמטרתו בדרך כלל להשכין שלום בין ילדיו ולדאוג לשלום בין כותלי ביתו אומר, אמנם אמת לאמיתה, אך בצורה ישירה ונוקבת תוך ידיעה ברורה שהדברים עלולים להחריף את המתח עד כדי קרע בין שני בניו.

השאלה מדוע?

אין ספק שהתשובה נתונה בפי עשו הזועק זעקה גדולה ומרה. יצחק יודע שעשו מבין את דבר הרמייה ולכן הוא זועק. את הנעשה אין להשיב, וגם לא ניתן להסתיר דבר. לכן כל שנותר ליצחק הוא לאשר את מה שהוא חושב כמחשבות עשו.  שהרי כל שיאמר שונה מהקיים יחריף את המצב לאמור לא רק שיישא דבר שקר בפיו, אלא יערער את אמונו של עשו בו.

וזאת יצחק לא רוצה.

בעצם יצחק חוזר על דבריו שנאמרו קודם לכן. אלא שאם קודם נאמרו בעקיפין או ברמז עתה מאשרר דבריו בצורה יישירה.

זו גם דרך שנקט בה להכין את עשו למכה לאט לאט. מן המרומז אל הברור והבהיר.

עכשיו כולנו מצפים לתגובה מצד עשו, תגובה אנושית החייבת לבוא במצב שכזה. ואומנם היא מגיעה הנה:

לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם--אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. 

לפי נימת דברי עשו ניכר שכעס רב בפיו. הוא אינו מדבר כאן עניינית, אלא סוטה מן העניין אל השוליים והגנאי. היינו שופך חמתו על אחיו."דומה כי נפל לו האסימון" הוא מבין יפה , עכשיו , את דבר "רמיית" הבכורה, עניין השבועה שהתבקש להישבע מקבל עתה משנה תוקף ועוצמה בעיניו. הוא רואה את הכיעור שבמעשה אחיו.

זו הפעם הראשונה שאנו פוגשים בתכונה נוספת ,אנושית אמנם, של עשו והיא הבוז הנובע מכעס רב. שהרי מה עשו אומר: הוא מחפש השלכות משמו של יעקב. ואומר זאת בבוז. כמו שואל הוא שאלה רטורית על שום מה ולמה קראו שמו יעקב? ללמדך שמעקב הוא באנשים. ובהתייחס אליו הוא אומר שעל פי שמו עקב אותו את עשו פעמיים. פעם אחת לקח (די בקלות) בכורתו ועתה גם ברכתו.

כאן נשאלת השאלה מדוע עשו מזכיר את עניין הבכורה בשעה שהוא עצמו יודע שהוא בז לה ולא מצא בה כל ערך ועניין.

התשובה לכך פשוטה. הכל טוב יפה ונכון ועשו לא מש מדעתו על הבכורה, אך מסתבר שמקרה התרמית הנוכחי האחרון משליך מעצמו על מקרה הבכורה. מה כאן רימה אותו גם שם רימה אותו. מה כאן לקח ברכתו בחלקות לשון חנפנות ודברי נועם, גם שם לקח אותה ממנו בחלקות לשון חנפנות ודברי נועם, ועוד הוסיף חטא על פשע שביקש את שבועתו.

מה שמעלה את חמתו של עשו הוא לא כל כך התוכן כמו הצורה. ההתנהגות ולא המהות.

עם זאת אותו עשו שבז לבכורה מכיר בכוחה של ברכה במיוחד שמגיעה מאב לבנו הוא גם יודע שברכה זו אינה רק עבורו אלא גם לצאצאיו ולדרות הבאים ממנו. לכן כל כך חשובה לו הברכה.

  

 

לז וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת-כָּל-אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ, סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. 

מאופן ונוסח דבריו של יצחק לבנו עשו עולה כי ברכה שנאמרת לא ניתנת לביטול או לשינוי. ברכה כמוה כקודש. כל מלה חצובה בסלע ואי אפשר לשנותה. שאם לא כן היה יכול בהחלט לחזור בו או לברך את עשו בברכה דומה המבטלת או מיישרת קו עם קודמתה. אלא שמסתבר שלברכה היה יסוד בלתי הפיך ועטופה היא במעטה של קודש.

הנה כי כן, רואים אנו שעד ימינו לברכה יש אפקט חשוב  העשוי להשפיע רבות על חיי אדם. מי לא שמע על ברכת רב, או ברכת אב לבניו? והרי עד היום אנו נוהגים כמעשה יצחק.

*

עונה יצחק ברוב צער ואומר לבנו בעצם את שהיה מיועד לו - לעשו שיהיה גביר על אחיו ושאחיו וצאצאיו יהיו לו לעבדים, אלא, וזה מתברר מההפוך על הפוך שבדבריו, שרצה הקב"ה והפך לה לקערה על פיה, והנה שם אותו אך עשו לעבד לאחיו. ובכך פותר עצמו יצחק ממעשה שעשה וכלל לא התכוון לו.

יצחק מסיים במעין שאלה רטורית שאם את כל שייעדתי לך נתתי לו מה כבר נשאר לי לתת לך?

כמו רוצה לומר לו לעשו חצי מלכות רציתי לתת לך והנה שלא במכוון נתתי לו, ועכשיו לא נותר בידי לתת לך דבר וחצי דבר שיהיה בעל ערך לפחות שווה למה שנתתי לו.

לח וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִי--בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. 

בכיו של עשו מוכיח שהיתה לו תחושה שלאחר שאביו ברך את יעקב ,לפי מהפך שמים, אין לו יותר עניין לברך אותו - את עשו. היינו התהפכו היוצרות. נכון שעשו הוא הבן האהוב ולו ייעד יצחק את ברכת הבכורה אך לפי שהתגלגלו הדברים נראה לו לעשו שיצחק הבין שרצון ה' הוא דווקא שייתן את ברכת הבכורה ליעקב בנו הצעיר ולא לעשו.

עתה מבין עשו שהפור נפל ולא הוא יהיה יורש ברכת הבכורה, אלא דווקא הצעיר ממנו יעקב.

לאחר השאלה הרטורית הברכה אחת לך אבי, חוזר עשו באותו נוסח שאמר קודם לכן ומבקש את ברכתו לאמור: ברכני גם אני אבי.

הוא לא מצפה לתשובה אלא ספונטאנית פורץ בבכי. בכך שלא במתכוון מפעיל מעבר לנושא ההגיוני המחשבתי את המנגנון הרגשי אצל אביו.

וישא את עיניו פירושו הישיר מבט אל עיניי אביו והחל לבכות. כך יכול  היה אביו לראות את דמעות בנו אשר  רככו את לבו.

כתב חגי קמרט ירושלים.

---

[1] בכל מקום שאני כותב זקוביץ אני מתכוון ל פרופסור זקוביץ אם כי בזמן כתיבת מאמר זה הוא היא עדיין  מר יאיר זקוביץ בלא תואר  אקדמי מיוחד כנראה

[2] אנו יודעים לפי כל מושגי המסורת היהודית כי השם " אלוהים" בא בדין כמידת הדין. ולכן ברכת יעקב היא אומנם נאצלת טובה ויפה אך היא מותנית בדין. רוצה לומר יעקב חייב להוכיח את כך שיהיה ראוי לקבלה. מכאן שהיא בעצם ברכה על תנאי. שלא כך לגבי עשו  אשר מבוטחים לו מתנות שמים וארץ בלא כל תנאי. האם בכך קימת העדפה של עשו על יעקב?

לפי חז"ל המתעמקים ומתעקשים על יעקב שעובד ה' ועל עשו העובד ע"ז ניתן היה להבין שעשו היה צריך להיות מרוצה מאפליית ברכות אלו. שהרי מה איכפת לו שהוא מקבל אותה ברכה בלי שום התנייה? את עשו כן מוחה על כך  ועובדה שכתוב שעשו שטם את יעקכ  על הברכה אשר קיבל היינו ששם ה' מופיע בברכת יעקב. ה' הוא הנותן  אצל יעקב ולא יצחק.

[3]  רבן שמעון בן גמליאל הנשיא אומר לנו שלמרות דקדקנותו וזהירותו המופלגת בכבוד אביו, לא הגיע לשלמות הכבוד שנהג עשיו ביצחק אביו. אמר: " כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נשיים, אבל אשו בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות.

[4] והייתי מוסיף על דברי בעל הטורים שסכום המספרים של 376 הוא 16 כאשר הסכום של 16 הוא 7. שבע הוא מספר טיפולוגי במקרא במיוחד אופייני לספר בראשית בו מוזכר עשו.

[5]  דעת  יעקב כממשיכו של יצחק בחירה אלוקית או התערבות אנושית? אורי וינברג מתוך "מכלול " גיליון ט"ז.

[6]  יש להבין שאורח חיו, יצריו  והתנהגות בני אדם בחברה  לא השתנה מאז ועד היום וגם יש להניח שלא ישתנה עוד דורות רבים לאחר מותנו. אמא מאז ומתמיד היתה המבשלת הראשית בבית. הבן או הבת היו עוזרים לידה במלאכת בית ולפעמים היו נותנים ידיהם גם בבישול.  וכי אחותי ואנוכי לא רצינו לעשות עוגת שוקולד כאשר היינו תינוקות? רצינו. רצינו וגם עשינו , אלא ששכחנו לשים אבקת אפייה ( שלא היתה בתקופה ההיא) ולכן העוגה לא תפחה. בקיצור אין חדש תחת השמש בעבודת הבית ובחלוקת התפקידים הטבעית.

[7]  וכבר כתבתי לעיל והעלתי ההשערה שהעדשים היו המאכל השגרתי היומיומי שהיה אוכלים בבית יצחק. כי הירק הזה היה מצוי בשפע בסביבתם. רבקה היתה מכינה את העדשים. ועשו שהתברך בידי טבח טובות היה מכין את הצייד מבעוד יום  כדי שיאכל על ידי המשפחה ויצחק כמובן למחרת היום או אם אפשר עוד באותו היום.

[8] אולי עד כדי כך מגיעה רשעותו של יעקב שאחיו בא עייף מיום עבודה קשה בזמן שהוא ישב לו בצל האוהלים וחילל לצאנו, ואחיו מבקש ממנו אוכל, וזה מושך אותו ברעב עד שימכור לו את ברכתו. במקום דבר ראשון לפני הכל לתת לו אוכל ואחר כך לדבר אתו על הבכורה. מי אפוא רשע יותר הפסיבי המבקש או האטיבי הלוחץ?

[9] תופעה דומה נמצא מאוחר יותר בסיפורי יוסף יוסף יודע בוודאות שאלו אחיו  ואחיו יודעים בוודאות שהוא יוסף. אך כל אחד מהצדדים מעמיד פנים שאינו יודע.

[10] למרות שאם התזה של הגילוי הנסתר ליצחק בנבואת אחרית הימים לגבי שני הילדים נכונה, היה צריך לתת ברכתו ליעקב. אך יצחק פועל כאן במישור האנושי הארצי, וזה יאמר לזכותו.

[11] אולי יצחק רוצה לנהוג במדיניות של " להרוג תורכי תורכי" כלומר קודם לגמור עם האחד מהתחלה עד הסוף ולברכו ולאחר מכן לערוך טקס נוסף כדי לברך את השני.