בכל דור עומדים עלינו לכלותנו

הערה: הסיפור הוא אמיתי לגמרי לרבות שמות האנשים המופיעים בו.

8.1.68 . ההודעה התקבלה אצלי בקשר: " יורים בגשר דמיה תכנסו לכוננות!"  השעה היתה 17:00 לערך יום סתמי רגיל בבקעת הירדן ליד הגשר.

"מאיר!" קראתי למפקד המוצב שעבר לידי " יורים בדמיה. הודעה  מהמבצעים: יש להכניס את הכח לכוננות.."

"תתקפל לעמדת קשר" ענה לי מאיר והחיש צעדיו אל עבר הבניין.

 גבוה ,חסון, ג´ינג´י. הלך ונבלע במבוא הבית.

להתראות יודלה אמרתי לחברי החובש ופניתי לעמדתי שבפתח הבית.

יהודה נשאר לבד. לבד בעמדה ליד הגשר החדש.

דובלה, אם זיכרוני אינו מטעני, עמד בעמדה שליד הגשר ביילי הישן.  בתצפית שעל גג הבניין עמדו כמה מד"צים על משמרתם.

בתוך הבניין, בקומה השנייה, ישבו להם כמה חברה, שלא היו בתפקיד, ושיחקו שש בש. אחרים, ביניהם חן החובש דניאל קסלסי  ועוד כמה פנויים עזרו בהכנת ארוחת ערב וסידור השולחן. האווירה היתה שקטה, נינוחה ואופטימית.

*

שלושים ושתיים שנה לאחר מכן, אני יושב עם אשתי בבית הנשיא מצפה להתחלת הטקס של עובד ישראל לשנת 1999. בתי מרב, צריכה לקבל ציון לשבח בענף מוסדות ציבור.

האנשים , בחלקם יושבים, אחרים עוד עומדים, משוחחים. הכל מחכים לכבוד הנשיא.

אני מנצל את הזמן לעלעל בחוברת "עובד ישראל 1999" שחולקה לקרואים לטקס.

מעביר דפים בחוברת, עוצר בדף אחד  ונזכר:

*

השעה 17:20 אני ליד עמדת השקים פתח לבית. כולי דרוך. לפתע, אני שומע פיצוץ מחריש אוזניים דומני כשלושים מטר ישר לפני. אני רץ פנימה למסדרון ומרגיש עצמי עף לתוך חדר סמוך. פגז שני הפיל חלק מהשקים שפתח הבית חדר למסדרון והתפוצץ. אני מתעשת במהירות, בודק את עצמי ומרגיש שריטה קלה בצוואר. אני סוגר את הדלת הפתוחה יושב בפינת החדר וממתין. ירי הפגזים תכוף פגיעות ישירות בתוך הבניין. אני פותח את הדלת ורץ במסדרון אל פתח הבית ישר לעמדת השקים. מכשיר הקשר הרוס. אינני חושב הרבה אני חוזר פנימה ומתחיל לרוץ במדרגות המובילות לקומה השנייה מישהו רץ למטה עם חגור נשק וכובע פלדה בידיו. אני חולף על פניו ומגיע למרכזיה.

כל הקווים מנותקים. מה עושים? צריך להזעיק עזרה.  בחוץ יורים! עוד מעט הירדנים יכנסו פנימה..

אני חושב!? אני מצליח לחשוב?!

 שוב אני מתקשר ליריחו והפעם עונים לי.

 אני באופוריה מוזרה. הצלחתי!

"תוקפים אותנו, אנחנו זקוקים לעזרה" כך אני אומר וזורק את מערכת היד מידי. אני יורד במהירות במדרגות עוצר:

אני חושב!? אני מצליח לחשוב?!

אין איש ליד עמדת המ"ג! אני חוזר למעלה ויורה את כל ארגז הפעולה על הבית שממול.

עכשיו אני חוזר ויורד לקומה הראשונה. בדרך אני רואה דם על הקירות ומראות אימה. למטה צריחות זעקות. טענות של חרטה: "למה חזרתי לקחת את הכפל"ד !" "למה המשכתי לשחק.."

"אני מאבד דם!" אני שומע אותו אומר.

 אומר ומוסיף :לאמא יש בן יחיד בבית!" אני גורר אותו ברגלו הבריאה אל חדר סמוך, והוא צורח מכאבים. "חן!" אני קורא לחובש. חן מטפל שם באחד הפצועים. אך עוד כמעט רגע והנה, הנה הוא בא:

"מהר תביא את התיק" הוא אומר. "תוציא את החוסם עורקים" הוא מוסיף.

על הרצפה מוטלים קטועי רגליים. אני עובר אתו מפצוע לפצוע מסייע בידו. מסייע בידו להציל חיים. בחוץ יורים נק"ל. אני בטוח שהירדנים כבר בפאתי הבית.

עכשיו אני חושב. אני בטוח חושב!

אני מרגיש פחד. פחד שאוחז בי. אני לא רוצה למות.. מה יהיה עם עוד רגע הירדנים יפרצו פנימה? לפחות שיתנו לנו לגמור לטפל בפצועים..

ופתאום,

שקט.

*

שקט באולם. כבוד הנשיא נושא את דברי הפתיחה והטקס ממשיך בקולו הנעים של דניאל פאר , עובר בתוך הדממה ומשאיר אחריו שובל של נועם.

איזה נועם!?

*

בין הפצועים פצוע קשה מאוד. חן מטפל בו בזריזות ובמסירות. אני עוזר לו. שתי רגליו נקטעו. הוא לא משמיע הגה. נראה לי שהוא מעולף.  על השולחן מסודרים הצלחות בטוב טעם. הסלט עוד בקערתו. הכל מוכן לארוחת הערב. שום דבר לא ניזוק שום דבר לא נפגם. בחוץ נפסק הירי. אני מתחיל להבין שלא היתה פה פעולה רגלית, אלא תקיפה ארטילרית בלבד.

 מאוחר יותר נערך תחקיר ע"י קדקודי הגדוד ונלקחו טלפונים כדי להתקשר הביתה ולדווח על מצבנו.

*

דניאל פאר ממשיך להקריא ולהזמין לבמה את המצטיינים. עכשיו בתי ניגשת, ומקבלת את הפרס.

אני מחדד עיניי אל תוך הקהל מסתכל ומחפש את אחד המצטיינים.. לא אין צורך. דניאל פאר מקריא ונוקב בשם עובד ישראל:

"דניאל קסלסי!"

וממשיך המנחה ואומר:

"סיפור חייו של דניאל קסלסי משמש מופת לחברה. זהו ילד שגדל….דניאל שרת בצנחנים והשתתף בפעולות תגמול…. ובאמת, כל כוחות הנפש נדרשו לדניאל כאשר בגיל 24 בשירות מילואים בגשר אלנבי הוא נפצע ואיבד את שתי רגליו.."

עכשיו אני רואה אותו. עולה לבמה. קרח, רחב גרם, פנים מוכרות.

הטקס נגמר.

אני ניגש לבתי נותן לה נשיקה על לחי מברך אותה וממשיך הלאה  אל תוך הקהל. אני מסב ראש לאחור. בתי מסתכלת אחרי.

 אני הולך כמהופנט הלאה. הולך וקרב אל האיש הזה.

"דני" אני אומר. "אתה זוכר אותי?"

"קסלסי מסתכל בי במבט בוחן ואומר:

"האמת לא. אולי תזכיר לי "

אני נבוך.   אומר לו את שמי ומזכיר לו את התקרית בגשר אלנבי."

הוא נותן בי שוב מבט בוחן ואומר: "מצטער, לא זוכר. אולי בגלל שעברו כל כך הרבה שנים.

תכתוב לי  ניצור קשר."

כך אומר, ונפנה מחייך לאנשים שבאים ללחוץ את ידו.

"בודאי" אמרתי.

בדרך הביתה, נזכרתי שלא

החלפנו  בינינו כתובות.

הערת סיום:

היום דניאל קסלסי עובד במפעל תמ"מ כראש צוות הרכבת מנוע. הוא נשוי אב לשלושה וסבא צעיר. משמש דוגמא לאדם התורם לחברה בעבודה ולחברה מסביבו. תומך בפצועים הזקוקים לסיעוד נפשי. נכס למפעל למשפחתו ולחברה בכלל.

הערות  נוספות:

 שבועיים לפני כן בתקרית על הגשר נהרגו שלושה לוחמים שלנו.  מצבת אבן לזכרם מוצבת עד היום  בכניסה לגשר החדש:

מגרש החנייה

מכונית צהובה דומה לחיפושית נכנסה אל מגרש החניה ועצרה אל מול שורת מכוניות שעמדו במסדר והביטו בה בקיפאון מבט.

גג הפח הרעוע שמעליה התנדנד מעלה מטה ברוח החזקה. בכל רגע עמד להיקרע ממקומו ולפול.

המכוניות שמנגד הבחינו בסכנה  אך מאחר ולא יכלו להושיע התחילו לבכות והדמעות שלהן זלגו  כמטר על הארץ.

שורה של אנשי פח קטנים עברו את מגרש החנייה לרוחב  כשמאחוריהם הולכת תזמורת כלי נשיפה ומנגנת את מרש מגרש החנייה הידוע.  אף הם לא הרגישו בסככת הפח הרופפת שמעל ראשה של החיפושית הצהובה.

שומר הפתח  איש הסמרטוטים  בעל הבטן הנוקשה ואוזני החמור היה טרוד בשיחה חשובה עם הפרופסור בעל המשקפיים מהקומה התחתונה של המגרש. הפרופסור הסביר לו  שאבות אבותיו היו פעם עכברושים חיים אלא שהתאבנו באחד העידנים הקודמים ומאז נולדים כמוהו דמויי עכברושים מחומר שנקרא פלסטלינה.

בפינת האופניים שממול נותרו שני גלגלים שנותקו משלדם. דרך מקרה הונחו זה מול זה כך שלמתבונן מן הצד נדמה היה שהם שקועים בשיחה עמוקה.

בשעה מדויקת נכנסה משאית חומה אל מרכז המגרש עצרה ואיימה לפוצץ את כל המגרש בחביות הנפץ שעליה

"דלק ומיד !" אמרה  והפילה את מכסה מיכל הדלק.

המגרש נעור לחיים. הפעמונים שמעל העגורן הירוק החלו לצלצל אנשי הפח רצו בבהלה אל הפיר שמוליך למפלס התחתון. האדמה החלה לרעוד ושני הגלגלים הפסיקו באמצע שיחתם והחלו מתגלגלים לאורך המגרש.

המשאית הניעה והחלה לפלוט עשן שחור אל תוך הרחבה הריקה. כל גופה רעד מזעם והאדמה רעשה תחתיה.

בלא כל אזהרה מוקדמת ניתק גג הברזל מהקיר ונפל על ראש החיפושית הצהובה. זו נהרגה במקום.

אמבולנס שצפר מנגד הפסיק את צפירות האזעקה והטנדר של חברת קדישא פתח דלתות אחוריות אל פני החיפושית.

*

ילד קטן שישב מתחת לסככה  נוטפת מים שבפינת המגרש שפשף את עיניו. אגב כך השמיט מידו השמאלית משאית צעצוע קטנה ומידו הימנית חיפושית צהובה מעוכה עשויה מפלסטלינה.

"הנה הבאתי לך שתייה אמרה האם שאחזה במטריה  נוטפת מים והגישה לו בקבוק שוקו.

מנגד המשיכה תזמורת המשטרה לנגן לקהל הילדים  שירי לכת יפים החמור שליד שומר הכניסה המשיך לאכול ברעבתנות את מזונו ושוטר התנועה המשיך לשרוק מידי פעם במשרוקית שבפיו.

האם ובנה הקטן הלכו  אל עבר החיפושית היפה הצהובה שמנגד. לרגע נדמה היה שקרצה לילד בפנס מפנסיה והקטנצ'יק ששמח לקראתה, החזיר לה קריצה.

דניאל

(סיפור אמיתי בעקבות אירוע יוצא דופן שהיה לי אצל רופא השיניים)

אתמול הייתי אצל ד"ר שמעון שוחט מנתח פה ולסתות,  בירושלים, לצורך עקירת שן .
הוזמנתי ללא קביעת תור מראש ואמרו לי שאצטרך להתאזר בסבלנות ולחכות.
לידי ישב ילד קטן עם עיניים כחולות מבריקות מין שקופות כאלו יפיפיות. לידו ישב הסבא איש גבוה יפה תואר בשנות החמישים המאוחרות.
הבאתי אתי כהרגלי נייר ועט כדי להעביר את הזמן בכתיבה. אך השיחה בין הסב לבן משכה את תשומת לבי.
"אמא עוד מעט תבוא, ואתה תעשה לה הפתעה דניאל"
"לא סבא. אני מפחד. "
"אין לך מה לפחד תראה סביבך, כל האנשים האלו מחכים לרופא והנה הילדה הזאת תראה איזה גיבורה עשו לה עקירה והיא שותקת! "
"אבל סבא, אני מפחד!"
כאן לא יכולתי לשתוק הרגשתי שמשהו מאיץ בי להתערב בשיחה וכך אמנם עשיתי.
"דניאל" אמרתי.
"מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?"
"כתוב לך על המצח!" אמרתי וצחקתי.
"לא נכון!"
פתאום נפתחה הדלת ואל חדר ההמתנה נכנסה אשה גבוהה יפה ושני זאטוטים מקפצים לפניה.
"הנה סבא אליעזר" אמרו הזאטוטים ורצו אל האיש שישב ליד דניאל. קפצו והתרפקו עליו.
"נו!" אמרה האשה הגבוהה לדניאל "עכשיו תעשה את העקירה?"
"לא! אני מפחד."
"אתה לא צריך לפחד" התערבתי, "את הזריקה בכלל לא מרגישים אני ממש מבטיח לך שלא תרגיש כלום כלום!"
הדלת נפתחת ואשה מטופחת יפה נכנסת פנימה.
"סבתא" קוראים הילדים ורצים אליה. סבתא יורדת על רגליה ותופסת את שני הקטנים בידיה. איזו שמחה איזו אהבה!"
והיא יושבת והשניים עליה, כל אחד תפס רגל לישיבה. והיא אומרת לדניאל. אתה רואה עכשיו כל המשפחה באה בשבילך.
"גם אתה חושב כך שלא מרגישים כלום" הוא מסתכל עלי בעיניו הכחולות.
"כלום כלום. ממש כלום."
"אתה יודע זה כבר פעם רביעית שאני כאן." היתה איזו נימה של התפארות בדבריו.
"פעם רביעית, למה?" אני שואל.
"כי כל פעם פחדתי וחזרתי הביתה בלי לעשות כלום."
"תגיד" אני שואל:  "זו פעם ראשונה שלך אצל רופא שיניים"?
"לא! ד"ר שוחט כבר עקר לי פעם שן והוא עשה לי זריקה כאן אתה רואה למעלה מה זה זריקה כואבת! ובכלל זריקה של רופא שיניים היא הדבר הכי מפחיד בעולם!"
"באיזה כתה אתה דניאל?"
"כתה ב'"
" אז אתה כבר ילד גדול ואולי כשתגדל תרצה להיות צנחן כמוני לקפוץ ממטוסים!"
"מה אתה צנחן?"
"כן. וגם אתה רוצה להיות צנחן?"
"איך קוראים לך?"
אמרתי לו את שמי
"תגיד אתה רוצה להיות חבר שלי?"
"אנחנו כבר חברים אך אני אוהב חברים אמיצים ולכן אני רוצה שתעשה את הזריקה."
"ואתה תעמוד על ידי?"
"בודאי! איזו שאלה."
בינתיים הלך הסבא הלכה הסבתא וגם האמא עם שני אחיו של דניאל.
דניאל אמר להם שילכו כי הוא רוצה להישאר אתי.
" אני רוצה שתתן לי את מספר הטלפון שלך בבית ואת מספר הפלאפון שלך. טוב?"
"למה לך?"
"כי אני אוהב אותך, ואתה חבר שלי."
אני אתן לך אני מבטיח שאתן לך אך רק לאחר העקירה בסדר? "


מרגע זה התחיל מין מחול שדים כזה שלא ראייתי מימי כדוגמתו.
דניאל עולה על הכסא הרופא לוקח את המזרק ליד, דניאל סוגר את הפה .
אני מדבר על לבו. הרופא רוטן בעדינות ואומר שאנשים מחכים והוא לא יכול לתת להם לחכות. דניאל מבטיח. דניאל עולה על הכסא. המזרק ביד. דניאל סוגר את הפה. הרופא טופח על כתפו של הילד. "קום קום אתה מבזבז כאן את הזמן."
דניאל קם! "אבל אני מפחד!" הוא אומר.
חדר ההמתנה ריק מאדם כולם גמרו הטיפול והלכו.
"דניאל רץ סביב הכסא. ד"ר שוחט כבר הוריד את הסינור הלבן כבר החזיר את הזריקה אל מקומה האסיסטנטית סגרה דלתות ואני הלכתי לכיוון המעלית.
דניאל רץ אחרי ותפס בידי.
"כן! מה אתה רוצה עכשיו?"
"את המספר טלפון שלך ומספר הפלאפון שלך?"
"אמרתי לך אם תעשה עקירה אתן לך אחרת לא! אתה עושה?"
"אני מפחד! הזריקה זה הדבר המפחיד ביותר בעולם! אני מפחד."
אני נכנס למעלית.
דניאל מסתכל עלי מבעד לדלת ההולכת ונסגרת.
"את מספר הטלפון" הוא אומר.

אני עוצר ברגלי את הדלתות הנסגרות נותן פתק ליד

הקטנה המושטת לעברי וקורץ בעיני.
הדלת נסגרת והמעלית יורדת.
אני רואה מול עיניי את עיניו הכחולות השקופות ודמעות תלויות בזוויותיהן.

הגוזל

"ההתחלות תמיד באות ממקום טוב ולכן הן טובות." אני אומר ומסתכל על רגלו הצרה. 

"אך לפעמים קורה והן מתעכבות קצת בדרך."

"ואז מה קורה ?" שואל שלומי.

"כלום" אני אומר נגד עיניו המלוכסנות ,מוחה דמעה אחת מזווית עיני. "פשוט כלום. הן מיד חוזרות וממשיכות הלאה במסלול שלהן.

"אתה יודע , ובכל זאת גם אני הייתי רוצה להתחיל פעם מחדש, לעוף שם מעל הגג של הבית שאין לו ראש, כמו השמש."

"היכן?" אני שואל.

"שם, איפה שהיונה מאכילה את הגוזל שמושך את הכנף שלו אחריו" אומר לי שלומי:  "שם, איפה שהאישה עם המגבת על הראש שלה תולה כביסה, והשמש שוטפת את הקרניים שלה  כל יום בדוד מים גדול."

 אני מסתכל מבעד לחלון

אשה אחת עם מגבת מגולגלת על ראשה נוטלת קערת כביסה ריקה מפנה גב והולכת.

לצדה גוזל אחד מקרטע מול עיני אמו והנה,

הנה הוא עף.