גבול התיקונים ( מתוך מאמרים על הביקורת הספרותית)

שאלה שעולה מפעם לפעם היא מה הגבול של המבקר בביקורת. עד כמה הוא יכול להעביר את הביקורת לשולחנו שלו ולערוך בה ביצירת המבוקר עריכות ותיקונים משלו.

לכאורה הדברים נראים פשוטים. בבחינת גע בקנקן אך לא במה שיש בו. אך יש ולפעמים הגבולות בין הנגיעה לבין העשייה הממשית  נפרצים והתחומים מתערבבים.

במאמר זה ננסה, עד כמה שאפשר, לקבוע קריטריונים ואולי כללים לעניין חשוב זה.

1.       גבול המותר בניתוחי שירים

מה הוא גבול התיקונים. היכן המקום בו הופכת הביקורת פניה ,ומביקורת הופכת לכלי העלול לפגוע ביוצר להעמידו בצל הביקורת, עד כדי התגרות ופגיעה ביצירה ובאופן עקיף גם ביוצר. מה הוא הקו המפריד בין ביקורת מקסימליסטית לפלגייט?

מבקר המעתיק שיר אל שולחן הניתוחים, יכול רשאי וגם רצוי שיפרק את השיר לגורמיו וינסה לבחון אותו הן במיקרו והן במכלול הכולל המקרו.

אין ספק בכך שהוא רשאי לתת לשיר כל פירוש הגיוני לפי הבנתו את השיר ולכתוב את פירושו במהלך כתיבת הביקורת או בדברי הסיכום.

כל פעולה של התחקות אחרי אסוציאציות של היוצר שיבוצים למיניהם מקראיים או לא מקראיים מותרת בהחלט ואפילו רצויה כדי להראות פן זה בתפיסת הביקורת לקהל הקוראים המבקרים.

חשוב להראות דימויים, להעיר על ביטויים הנראים בנלים נדושים או אפילו שכיחים עד כדי חשש לפלגייט.

2.       על חבל דק

מבקר המעלה שיר של יוצר ומציע הצעות של החסרת אותיות שמוש או מלות קישור ומנמק את הצעותיו יבורך.

אך ברגע שהוא הופך לעורך השיר: מחליף מילים באחרות. משמיט משפטים  מוסיף משפטים, על אף שינמק את מעשיו, אפשר שהמבוקר יראה בכך טעם לפגם, ולא עוד אלא שייפגע מעוצמתה וחריגתה של הביקורת.

במקרים קיצוניים יותר עלול המבקר להציג בפני המבוקר יצירה אחרת לגמרי שאפשר שתעמוד בתחרות מול יצירתו. יעמדו אז הקוראים ויאמרו: הנה זאת יפה אך זאת עולה עליה ביופיה. איך ירגיש אותו מבוקר לשמא דברים אלו?

יתירה מזאת, אפשר מאוד שהשיר "החדש" הדומה מאוד למקור,  יעמוד על גבול גנבת הדעת קרי פלגייט.

3.       עם זאת ולמרות הכל:

אם וכאשר יראה המבקר מקום לשיפורים ושיפוצים בשיר העשויים לשנות את פניו לטובה, ומתוך רצון טוב יבקש את הסכמת היוצר  בסיוע בשיפוץ השיר, וזה יענה לו בחייוב , הרי שכל הדלתות פתוחות בפני המבקר מאחר וקיבל את הסכמת המבוקר לעשייה זאת.

אם וכאשר מתקבלת הצעת המבוקר בשיפוץ ותיקון השיר בעיניי המבוקר, נשאלת השאלה למי שייכת התוצרת המוגמרת . האם למשפץ שקבע את אופי היווצרותה הסופית של היצירה, או למקור הראשוני היינו ליוצר.

יטען היוצר שהוא בעל הרעיון והוא שקבע את דפוסי השיר הראשוניים. הוא גם נתן הסכמתו למבקר לעשות ביצירתו  כבשלו,למען סייע ליוצר בהגעה אל השלמות.

יבוא המבקר ויאמר שלא היו אלה אלא חומרי גלם ליצירת שיר, והוא זה אשר יצר את השיר בדומה לאדם האוסף חומרי גלם מן הסביבה הקרובה ובונה מהם משכן להיות בו.

ובכן מי הבעלים? האם המקרה שבפנינו הוא של שניים אוחזים בטלית או שמא בכל זאת יש זכות יוצרים רק לאחד מן השניים?

מובן שהדברים שנויים במחלוקת ואין להכריע חד משמעית לכאן או לכאן. אלא, שהובאה הדוגמא כדי לסבר את העין  ולהבין עד כמה מסוכן להתחיל בשיפוצי שירים של אחרים, אפילו בהסכמה,כי אפשר שיאמר המשפץ אהבתי את שיפוצי. ואז יתחילו המחלוקות והמריבות בנושא בעלות על היצירה.

4.       נהוג בפורומים השונים של כתיבה יוצרת לחוות דעה  או להשיב תשובה ביצירה נגדית. הטוב 

המעשה הזה או לא?

מאוד תלוי בתגובת המבוקר. אם היצירה  הנגדית באה כדי להורות דרך אחרת, דרך קירצוץ להרע, הרי כמוה  כשיפוץ שיר ואין הבדל משמעותי בין שתי צורות התגובה.

אך אם בא אותו שיר דרך מחווה לשבח את היוצר לפרגן לו או ליצור מעין שירשור של תגובות ( במקרה של שירה שיר משיב לשיר) הרי שמבורכת עשייה זאת.

יצוין שכל זה נכון בכפוף לדרך קבלתו של היוצר את התגובה הזאת. וכאן אנו מגיעים לאישיות עצמה.

5.       בעולם הוירטואלי, בעיקר, שבו קיימת משפחה של יוצרים שבדרך כלל מכירה את חבריה

באמצעות כתביהם על גבי הצג, חשוב מאוד וקל מאוד להכיר את החבר לפי תגובותיו לחברים ולפי תגובותיו לביקורת.

המבקר הנבון החכם והמתחשב הוא זה שילמד להכיר את אנשי משפחת הפורום ולפי הכירות וירטואלית זו ידע גם את דרכי הביקורת לכל אחד ואחד מהם.

היצירה בראי הקורא

נקודות המוצא לדיון כזה הם מחד גיסא העובדה שכל אדם הוא אינדיבידואל בפני עצמו ומאידך גיסא הרקע התרבותי הסביבתי שבו גדל. במילים אחרות מכלול הגורמים הדומיננטיים המעצבים אישיותו של אדם.

לפי אמות מידה אלו אפשר אולי להביט דרך משקפי הקורא אל היצירה ולהבין מה מצא בה זה ומה מצא בה זה.

 משול הדבר לסרט: ישנם אנשים האוהבים סרטי בלשים בלבד, ישנם האוהבים גם מאלו וגם מאלו. אחרים נמשכים אחרי מה שחבריהם מכנים קיטצ' או שמלץ ואלו בעיניהם אין זו אלא פאר היצירה. יש שהרומנטיקה היא חביבת לבם ואל סרטים מסוג זה הם יימשכו. אחרים, סרטי מלחמה קרבות, אחרים סרטי דמיון או שמא סרטים מצוירים, בידיוניים וכד'

ישנם שמעבר לתוכן, הצילום ימשוך את לבם או השחקנים ואופן ההבעה שלהם את הדברים. יתירה מזו אפשר ויהיו גם כאלו שהצילום או המשחק יהיו לגביהם במעלה הראשונה כדי להחליט אם לצפות בסרט זה או אחר.

השאלה היא מדוע?

ואם נחזור לענייננו לספרות, השאלה הגדולה היא התפלגות נושאי התכנים (בלש, רומן, ספר מלחמה, הרפתקאות וכו') בתפיסת הקורא. מדוע זה דווקא יבחר בכך, והשני בכך, או שבשניהם גם יחד, או הכל מכל בכל.

שאלה אחרת, מדוע ישנם כאלו שהצורה והמבנה הם שקובעים מבחינתם או שהם אשר לדידם יהיו במקום הראשון בסדר העדיפויות.

מה ניתן ללמוד מכך?

מה יחסי הגומלין בין הקורא לחומר הנקרא. מה זה לומד מזה ומה זה מלמד על זה!

א.      לשאלת בחירת התכנים

כאמור מכלול הגורמים האינדיווידואליים הסביבתיים התרבותיים, לפעמים בחלוקה לתקופות חיים, הם אשר יכולים לקבוע את הבחירה של הקורא.

ננסה איפה לתת מספר דוגמאות שעולות במחשבה כדי לסבר את העין.

1. קחו למשל אדם חובב ספרים, חסר סבלנות לחלוטין, שונא תורים,  

       אצלו הדברים צריכים להתבצע עוד "אתמול, עסוק מאוד  

       ונוסף על הכל בעל קריאה איטית למדי.

ההיגיון מנווט לחשוב שאם יניחו בפניו ספרי קריאה שהם: עב כרס, ספר בינוני או ספר עם סיפורים קצרים בני עמוד עד חמישה עמוסים, סביר להניח שיבחר באחרון.

אך אם אותו אדם הוא בנוסף על הכל אוהב להתגרות בגורל, אוהב טיולים ונסיעות ומבין הספרים הספר הבינוני יהיה ספר מסעות, העב כרס גם ספר מסעות והספר עם הסיפורים בני עמוד עד חמישה עמוסים יהיה רומנים קצרים, על דרך הטבע הוא שיבחר בספר הבינוני בנושא המסעות.

    

2.       דוגמא אחרת: אדם חובב קריאה. מתון. שלו. יש לו תמיד את כל הזמן שבעולם. אדם זה לא יירתע מלקרוא גם את הספר העבה, אפילו אם יהיו בו קטעים משעממים.

3.       גזרה שווה לגבי שירה. אלא שכאן אפשר ויהיו אנשים שבאמת 

      הצורה תקבע מאשר התכנים. יהיו גם כאלו  

      שהשיר ידבר אליהם במילותיו אפילו אם יהיה בלתי מובן להם    

      משל לציור אבסטרקטי שאינך מבין בו דבר אך בכל זאת אתה  

      אומר יש בו משהו אולי הרמוניה בין צבעים או הרמוניה בין 

     חלקי השיר בכל שמדבר בשירים.

ב.      לשאלת בחירת הצורה:

שוב, עניין של טעם אישי, או חינוך מוקדם. נאמר הכוונה עוד מימי בית ספר. מובן שגורם הפונקציה של אישיות האדם: שמרני, מתירני, פתיחותי וכו' אף היא מצטרפת למכלול של האדם לפיו הוא קובע את בחירתו.

יש שיאהבו את השירים הליריים. יש את האידיליות יש שיתמקדו בשירים בפרוזה, יש בבלדות מכתמים סונטות וכד'.

הפגישה הראשונית עם השירה בתוספת לימוד ראשוני של אותו הז'אנר יכול להיות לפעמים בבחינת אהבה ראשונה שתמיד חוזרים אליה ולא שוכחים אותה למרות הצבת האתגרים החדשים העומדים לפני הקורא על המדפים.

כך הוא לגבי אוהבי  הליריקה, שירת ימי הביניים, או שירה שקולה, כנגד שירים מודרניים בני דור העת החדשה, (שיש ביניהם גם כאלו המוגדרים כשירים, למרות שלובשים הם אופי פרוזאי מובהק).

ג.        הקורא בראי היצירה:

מה ההתלהבות או ההתמקדות בסיפרי בלשים יכולה להעיד על הקורא? האם ניתן להסיק מסקנות לגבי טעמו האישי? או אולי גם מעבר לכך, לגבי אופי דרכי התנהלות והתנהגות חברתיים וכד'?

והרי מגוחך יהיה לקבוע שכל קורא סיפרי בלשים יש לו נטיות קרימינליות! אך אפשר לראות בכך כסמן אחד לפחות כדי להראות שיש לו לאותו קורא נטיות לאהבת המסתורין, אתגרי הבלתי נודע, אנבת ההפתעות, אולי אימוץ המחשבה לפתרון בעיות גם בתחומים אחרים.

מצד שני אולי קלילות מה, חופשיות יתר, על ידי קריאת חומר ספרותי בעל ערך עלילתי רב יותר מערך צורני ספרותי.

הרומנטיקן הנצחי? או שמא מקריות בלבד. איך נתייחס לקורא הרומנים המושבע? אולי השלמת חסרון שבמציאות בקריאה? ומכאן, אולי שייט לעיתים מזומנות במימי הדימיון? אולי השלמת היש הקיים, בנשמה יתירה של קריאה.

אולי פרוק ומרוק הקיים, הבלתי ניתן לביצוע בעולמה של מציאות, בעולם הדמיון, המעשה וההזדהויות. הקורא מזדהה עם הגיבור שהיה רוצה להיות כמותו בחיי יומיום ואינו יכול.

מה טעם מוצא הקורא  בקריאת ספר מתח למשל? האם דרך מסוימת לפרוק מתחים שהצטברו בו במשך הזמן החולף או שמא ההפך הרצון לשבור את השלווה המשעממת של חיי השגרה האפורים ולצאת למסע אחר ולו רק לשעות מספר?

מה הערך החינוכי מוסרי שרוכש הקורא מקריאת ספר בו מככב דון ג'ואן מסוים האם הזדהות  ומיצוי האני בדרך של דימיון מודרך בעולמה של האשליה,  דהיינו חיקוי מתוך התבטלות או שמא רצון להגשים את הנקרא הלכה למעשה בחיי היומיום?

אם באהבה ניחא, אך עם ברצח עסקינן או בשוד  גנבה וכו' האם לא יכול להיות אותו ספר בבחינת  "מדריך לפושע"? 

עלה נידף ברוח על הבנאלי בכתיבה

הקדמה:

שירת משוררי ימי הביניים מאופיינת בשיבוצים מקראיים המופיעים בשירים. המבקר, הקורא, בוחן את הקשר האסוציאטיבי המוביל את המשורר, כחוט השני, לאורך השיר משיבוץ אחד למשנהו. זה היה המוטו המקובל. השיבוץ. וניתן למצוא זאת בשירי ריה"ל אבן גבירול אלחריזי ואחרים. מה מקומו של השיבוץ של הביטוי השכיח הנדוש בשירה העברית המודרנית. עד כמה הוא עלול לפגוע באיכות השיר ובמקוריות הביטוי של המשורר? האם יש ועתים יכול להוסיף הוא לחנו של השיר, ולהפך רק לתרום ליופיו מבלי לפגום באיכותו?  האם יש מצב גבולי שמעבר לו אפשר לראות בשיבוץ המודרני כפלגייט? מה מקומה של הביקורת בתחום יצירתי זה  על שאלות אלו ואחרות דן מאמר קצר זה.

מעין מבוא קצר

"עלה נידף ברוח" ביטוי שכיח  בשפה ומוכר. "בבת עיניי"  "אהבת חיי" "כחוט השני" "מיתר הלב"   ועוד. כל אלו ביטויים שהומצאו או נקבעו כמטבעות לשון באחד מן הזמנים. אם בתנ"ך, אם בספרות השירה והפרוזה, על ידי מישהו שהוא היה מקור להם. איש איש בזמנו.  ביטויים אלו נכנסו לשגרת הדיבור בשפה היומיומית ואף לספרות הכתובה.

כמו אלו, כן הסלנג העברי ההולך ומתפתח הן במסגרת הצבא והן על ידי יוצרים הכותבים מערכונים ופיליטונים למיניהם. "זפטה" "גנוב" וכו' ביטויי אישיים מפורסמים: "אנחנו על המפה" "הם לא נחמדים" ביטויי משוררים: "..אוהב את ילדי הגן" (כל צרוף יפנה אל עמיחי) חידושי לשון של משוררים "צפרירים" וכד'

נשאלת השאלה עד כמה אנו היוצרים מוזמנים להשתמש בביטויי לשון אלו של קודמינו ששכיחותם בלשון רבה.

עד כמה חשוב להימנע או לא להימנע משימוש בשכיח בנדוש ובבנאלי?

האם שימוש במטבעות לשון אלו בתוך היצירה יכול להפחית מערכה או, אם לא להוסיף, לפחות לא לגרוע מערכה?

בחינת הנושא:

יוצר, מעצם מהותו הוא אותו אומן המשתדל להביא לעולם משהו חדש, משהו שאולי לא היה כדוגמתו, או שהוא מפתח תשתיות שקדמו לו ומחדש משהו משלו.

היצירה סובבת סביב דגשים מחיי היומיום מהויות שונות רגשות תחושות אירועים וכו'

היצירה הטובה ביותר היא בדרך כל זו הבאה מכוחה של ההשראה. ההשראה באה אחת ל..

אין היא באה לפי הזמנה אלא באקראי. מעין מטען חוויות ורגשות שהולך ומצטבר עד שמגיע לאיזו נקודת רוויה ואז הוא פורץ החוצה.

השירים הטובים ביותר נכתבים בדרך כלל תחת כוחה והשפעתה של ההשראה.

מכאן, ששירי היומיום שאנו כותבים בפורומים שלנו או למגרתנו,  שאינם דווקא תחת כוחה של השראה או דברים שיוצאים מן הבטן, (שאלו בדרך כלל יהיו העילית שבשירה שלנו)  שירים אלו צריכים שיהיו כאלה שידברו אל הקורא ושהוא ימצא בהם עניין.

כדי שהקורא ימצא בשירים שלנו עניין, אנו חייבים להשתמש בכלים כאלו שיאפשרו זאת: כמו דימויים יפים, קישוטים מעניינים, תכנים לא רגילים (אם אפשר)  והעיקר העיקר להשתדל להתרחק מן השכיח הנדוש שעלול לייגע את הקורא שיאמר לעצמו הנה עוד "שיר אהבה נדוש" "עוד גברת בשינוי אדרת"

או בדיעבד יאמר חבל שבזבזתי את זמני לקרוא שיר זה שכמותו יש לאלפים!

לפיכך, חשוב שהיוצר יראה עצמו באמת כיוצר. כלומר: יתרחק מהבנלי מהנדוש, יכניס לתודעתו ששימוש בביטוי שאינו שלו פוגם ביצירתו, ועלול להפחית בערכו כיוצר בעיניי הקורא.

אם קרה ולא נמצאו לו המילים או לא הבריק לו הביטוי המבוקש עדיף שלא יכתוב  את השיר הזה מאשר ישתמש  בביטוי שאול ממשורר אחר.

תמיד ישתדל היוצר להעמיד עצמו מול שירו ולהתבונן אליו דרך עיניי המבקר האוביקטיבי, ואז לחזור ליצירה ,לתקן בהתאם ולחשוב פעמיים אם לשלוח אותה לפרסום או  לחכות עוד יום יומים לחזור אליה שנית, לקרוא, לתקן , ולשקול שוב שליחתה אל מרחב הקוראים  הביקורת.

עם זאת ולמרות הכל:

כאן ברצוני להביע את דעתי ודעתי בלבד.

ישנם מקרים, לדעתי, שהשימוש בביטוי הנדוש הבנלי אפשרי. ולא רק שיוסיף חן לשיר החדש אלא גם  יתן את תחושת המקוריות.

הכוונה היא, בשיבוץ נכון של הביטוי בסביבת מילים או משפטים שבהיותו שכן להם יוצרים בכללותם תמונה חדשה ,כאשר אותו ביטוי שכיח מקבל בתוכה גוון צבע שונה. חזק יותר, מודגש יותר וכד'. והרי הוא לכם בבחינת חידוש של הישן. או שיכלול של הישן.

למשל: המיית ים: (דוגמא שעלתה בדעתי)

סוד גלים

נסחף במרחבים

המיית ים גוברת

מתנפצת אל סלעים

שחורים.

המיית הים כאן לא ניראת כביטוי בנאלי נדוש שנלקח באין ביטוי אחר למשורר, אלא כשיבוץ שאפשר שמבטא את קול הנפץ על הסלעים השחורים כאשר ים מבטא את הצבע הכחול כנגד שחור הסלעים. כלומר נכון, הביטוי מוכר  הביטוי נדוש אך לפעמים יכול להוסיף ולא לגרוע תלוי איך מתי והיכן הוא מופיע באיזה צירופים ובאיזו סביבה.

ראיתי ים

המו גליו

אדוות היו לי

כחלום

גם "המו גליו" מעורר מחשבה מידית לביטוי משירי ימי הביניים של ריה"ל  ואדוות או אדווה בכלל מלה שיצאה כבר מכל החורים בשירים. כלומר מין  בנאליות זועקת וכתיבה סתמית בלא כל חידוש או פשר.

פלגייט או גנבת דעת הוא מעשה חמור ביותר. לא רק שמעורר בוז כלפי היוצר אלא עלול לגרום להחרמתו ע"י קהל הקוראים לפיכך חשוב מאוד מאוד להיזהר ממצבים כאלו שעלולים לעורר בעיניי המבקר את אפשרות הפלגייט.

ביטוי מקורי של אחר ושיבוצו בשיר במקום הנכון, אינו נראה,בעיניי, כפלגייט. להפך, אני רואה בו ככלי עזר להעשרת הלשון וגלגל שיניים נוסף בדרך לקידמה! 

 אין הדברים אמורים לגבי העתקת קטעים שלמים של מספר משפטים ושיבוצם ביצירה. זוהי העתקה. ומכך יש להיזהר ולהישמר.

סיכום:

רצוי להימנע ככל האפשר משימוש בביטויים או צירופים נדושים אפשר אפילו מילים כמו אדווה ,דמי, וכו'

אך אם בכל זאת רוצים להשתמש אז יש לעשות זאת בשום שכל במלאכת מחשבת  בסביבת השיר הנכונה ובצורה כזאת שהביטוי ישתלב יפה יוסיף לשיר ולא יגרע ממנו. ואף לזו אפשר לקרוא אמנות.