אי דיוק ועיוותים בפירוש של
חז"ל לתורה
הקדמה:
בחינת ההיסטוריה מראה שבימי בית שני רבו רדיפות הגויים אחרי היהודים ,
רדיפות שהיו למעשה עוד מימי התגבשות עם ישראל לעם ואילך. אלא שבתקופה זו יחד עם
המטען המצטבר משנות היסטוריה קודמות גברו
ההתנכלויות ועקבות לכך אנו מוצאים בתלמוד במדרשים ואפילו בפרקי אבות
פרק א נאמר: )י(שמעיה ואבטליון
קיבלו מהם. שמעיה אומר, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות; ואל תתוודע לרשות וכן נתאי
הארבלי אומר אל תתייאש מן הפורענות.) לא
ייפלא אפוא שחז"ל מראים אצבע מאשימה על הגויים עד כדי כך שאפילו מדמים את האיש עשו, שלא עשה
רע לאיש בימיו, פעם לאדום פעם לרומי
ואפילו אפשר והגויים יכול שיהיו עשו.
ההתמודדות הקשה עם הגזרות השונות לרעה בגלות, על רדיפות יהודים והאנטישמיות
בכללותה גרמו לחז"ל לא להגיד את מחאותיהם בריש גליא פן יבולע להם, אלא להמציא
את הדרש לפשט שכאן הם יכולים לפרש ולהתאים את הדברים הכתובים לרוחם הם ולעשות בהם כחומר ביד היוצר.
לשם התאמות חז"ל את הוראת התורה הבסיסיות להשקפת עולמם נוצר הדרש. כלי שקל בו לפרש ולהפוך
בדברים כראות עיניו של המפרש. לסתום ולא לפרש מחשש עינא בישא או רדיפת השלטונות או
במקרים אחרים לפרש לפי רוחם מתוך סיכון ברור אך מחושב שעלול לקרות להם דבר מה לא
נעים כתוצאה ממה שעלול להיראות בעיניי השולט בהם כהתגרות.
כך למעשה על ידי פירושים לפסוקים באמצעות הדרש נוצרו מדרשים ופרשנויות
שונות תחילה הועברו בעל פה ולאחר מכן נחתמו בכתב כמו המשנה וכמו התלמוד. הדרש
והתורה שבעל פה יצרו כוחות בלתי נדלים אצל גדולי אותם הדורות שאנו קראנו להם חכמינו זכרם לברכה. כך לאט לאט
עלה וצמח דמות המנהיג הידען ועם הפלגים
שנוצרו ביהדות כמו ליטאים וחסידים נוצר מעמד הרבי מעמד החסיד דוגמת הגורו בדתות הודיות למשל שעל פיו יישק
דבר והוא רשאי לשנות דברים. כך קמו התנאים , אחריהם האמוראים, הסבוראים ראשונים
אחרונים וכד' עד לרבנים של היום שצוברים כח ועוצמה אדירים בקרב בני קהילתם. והכל
מצייתים לכל מלה היוצאת מפיהם מבלי להבחין בין ימין ושמאל בלא יכולת להפעיל שיקול
דעת, שכל מלה של הרבנים היא נכס צאן ברזל וכפטיש יפוצץ סלע.
כך גם נפוץ בקרב התלמידים והמאמינים הרב הכל יכול שעל פיו יישק דבר ודבריו
כדברי אלוהים חיים. המאמינים הופכים למעין רובוטי אדם המקבלים בצורה עיוורת כל מה
שהרב שלהם אומר ( גם בהתאם להמלצת פרקי אבות: קנה לך רב ועשה לך חבר פרקי אבות) מבלי לשקול פעמיים או
לשמוע חוות דעת אחרת. הקו הוא קו אחד של הרב שלך. והבעיה בכל העניין הזה הוא העלאת
הרב לכדי "צדיק" או "קדוש" . ביטויים כמו "צדיק" או
"רבנו הקדוש" או "רבנו הגאון הקדוש האלוקי" הם רק תסמונת של
אותה חברה או של אותם מאמינים שמעלים בלא משים את הרב שלהם לדרגה של אליל! זו
אלילות לשמה.
במיוחד בולט הדבר לגבי הרבנים שמתו שמועלים במיוחד לאחר מותם לרמה אלוהית
ואנשים הולכים לקברם ומבקשים כביכול דרכם בקשות המופנות לאלוהים, אך בעצם הם בלא
משים או שכן במכוון מתפללים ומבקשים זאת מהקדוש ( ראה למשל רבי נחמן מאומן, הרבי
מלובאביץ שהועלה גם לדרגת משיח, הרב "הקדוש " כך הם מכנים אותו מרדכי אליהו וכו')
מאידך הרבנים עצמם יודעים שעצם נישוק כפות ידיהם וקבלת פניהם בקידה ובכבוד
מקנים להם מעמד של כל יכול עד כדי שכל מילה שהם יגידו המאמינים שלהם יקשיבו ויקבלו בצורה עיוורת את פסיקתם., ושוב זה לא
משנה כהו זה אם הם ממציאים דברים מנבכי לבם, אותם רבנים, או אם הם טועים ומטעים.
המסקנה היא שהרבנים באמצעות קודמיהם התנאים והאמוראים באמצעות הכלים שעמדו
ברשותם שעיקרם הוא " הדרש" המשכו הוא הרמז והמשכו הסוד , צברו כוח אדיר
ועוצמה כזאת שלא תסולא בפז. עם העובדה שאין יותר סנהדרין ואין בית מקדש הרבנים
באמצעות הדרש יכולים היום לעשות ככל העולה על רוחם מה שמתחשק להם פשוט כך. ובכך הם
מעוותים את פסוקי התורה ומפרשים אותם בהתאם לרצון ולתזה שלהם.
ברור שכאשר יש לרבנים עוצמה כזאת
של כח מצד אחד וקהל המוני שמאמין בהם ומחזק אותם נוצרים כתות ומעין גורו בראשם וכאשר יש כח ועוצמה ישנם גם
מאבקים ומלחמות בין הפלגים השונים זה פוגע בזה זה מעליב את זה ויש כאלה הרבה הרבה
חילול שמים וקודש. הבעיה שהשוחד מעוור את עיניי החכמים וזרימת הכספים ותעשיית
הכספים בחצרות הרבנים האלו פורחת כתעשייה שאין לה גבולות ואין עליה שליטה.
הרבנות הראשית שצברה עוצמה אדירה עושה גם היא כרצונה ובאין מתחרה לה היא
מפעילה כח מזרימה כספים נאבקת בתוכה לבין עצמה על משרות תארים וכד' המצב הרים את
תכונות הגאווה, היוהרה, והרדיפה אחרי הכבוד
שוחד וריבוי נכנסים וכספים אצל לא מעט מאותם רבנים שנחשבים לתפארת הדור
. ואין צורך לנקוב בשמות שעשירי הדור בקרב
הרבנים ידועים לציבור לוקחי השוחד ומקבלי המאסר גם הם ידועים ומעטים הם עדיין אלו תמימי
דרך ויישרי לב כדוגמת הרב אריה לוין זצ"ל והדומים לו.
1. התורה שבעל פה
מניין?
אחד המשפטים החוזרים ונשנים הם שהתורה
שבעל פה ניתנה למשה מסיני יחד עם התורה שבכתב. ואני מבין שמשפט זה עובר מדור לדור
וימשיך גם הלאה כמסורת חקוקה בסלע.
מבחינתי שיאמרו גם שהתורה שבעל פה ניתנה גם עם בריאת העולם ולבד ויהיו
לדברים אלו סימוכין מתקבלים על הדעת בתורה עצמה.
אך בדיקה שטחית אפילו תראה שאין שום זכר לתורה שבעל פה בתורה. אין אפילו
רמז לכך. ומי שמוצא רמז לכך הם כמובן חז"ל אך גם פרשנות מדרשית זו שלהם אינה
מבוססת ואינה אלא בבחינת עורבא פרח. הבה ונבחן את הדברים כהווייתם.
חז"ל
ופרשנים מסתמכים כהרגלם על פסוק אחד בתורה
וממנו בונים את התורה שבעל פה. הפסוק הוא מספר שמות פרק ל"ד פסוק כ"ז
הנה:
שמות ל"ד
פסוק כ"ז
כז וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל-פִּי
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת-יִשְׂרָאֵל.
רש"י מסתמך על גיטין ס עמוד ב'
ומפרש: "לא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה".
כלומר כאן רש"י לא מביא את דעתו שלו, אלא
מסתמך על גיטין ס ואומר לנו בעצם שהוא מקבל את הדעה שנכתבה שם.
בדקתי מה נאמר שם בגיטין ס עמוד ב על הפסוק משמות והנה הציטוט לפניכם:
תלמוד בבלי גיטין ס עמוד ב על
הפסוק משמות לד כ"ז
ופרשת
שתויי יין ופרשת נרות ופרשת פרה אדומה א"ר אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה
שנא' (הושע ח, יב)
אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו ור' יוחנן אמר רוב על פה ומיעוט בכתב שנא' (שמות לד, כז)
כי על פי הדברים האלה ואידך נמי הכתיב אכתוב לו רובי תורתי ההוא אתמוהי קא מתמה
אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו ואידך נמי הכתיב כי על פי הדברים האלה ההוא
משום דתקיפי למיגמרינהו דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב
(שמות לד, כז)
כתוב לך את הדברים האלה וכתיב (שמות לד, כז)
כי ע"פ הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל
פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב דבי רבי ישמעאל תנא אלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב
הלכות א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה
שנאמר (שמות לד, כז)
כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל:
נתחיל עם פרשנותו של רבי אלעזר:
בהושע נאמר בפסוק יא " יא כִּי-הִרְבָּה אֶפְרַיִם מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא הָיוּ-לוֹ
מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא. "
כלומר בני אפרים אכן הרבו לבנות מזבחות אך לידם היו חוטאים.
פסוק יב: " יב אכתוב- (אֶכְתָּב-) לוֹ רבו (רֻבֵּי) תּוֹרָתִי כְּמוֹ-זָר
נֶחְשָׁבוּ." שעליו מסתמך או מפרש רבי אלעזר הוא המשך ישיר
לפסוק יא ופירושו בהתאם לכך והוא מבחינת טיבו כמו מאמר מוסגר או משפט מותנה שאומר כך
אם אכתוב לאפרים את הדברים העיקריים החשובים
שהם רבים בתורה (שבכתב כמובן) אז אחת מהשתיים או שישראל יראו כזרים לתורה הזו,
שאומר להם את עיקריה, או שעיקרי התורה עצמה שאביא בפני אפרים ייראו זרים להם. או
כתורת אל זר. ולכן ה' לא מעוניין
בקורבנותיהם כמוסבר בהמשך פסוק יג.
ומה עושה רבי אלעזר? מוציא את המשפט מהקשרו
ותופר לו בגד חדש: והוא אומר: רוב התורה בכתב ומיעוט שלה הוא תורה שבעל פה. ..
תמוה ומוזר? אכן כן.
על הבסיס הרעוע הזה של הוצאת פסוק מהקשרו
ותפירה לו פירוש מהרהורי לבו של אלעזר ממשיך ובונה רבי יוחנן את האנטיתזה שלו
לפירושו של קודמו ואומר: " רוב על פה ומיעוט
בכתב" והוא מסתמך על שמות ל"ד
כז " כז וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל-פִּי
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת-יִשְׂרָאֵל. "
הוא
מפרש על פי כלשון דיבור פי = פה
כלומר רוב הדברים אמרתי לך בעל פה
ומעט (עשרת הדיברות למשל) כתבתי בכתב. ומכאן מסיק רבי יוחנן את קיומה של
התורה שבעל פה ושהיא רבה יותר מהמיעוט של התורה שבכתב.
אלא שגם רבי יוחנן הנכבד מוציא פירוש מהקשרו
בכל המקומות בתנ"ך על פי רוב מופיע הביטוי על – פי במובן של לפי או לפי זה או בהתאם לזה
ובשום אופן לא מתכוון הפסוק לא כאן ולא
במקומות אחרים לדברים היוצאים מן הפה.
אבל אצל רבי יוחנן הביטוי על- פי
נובע מהמילה "פה" וכך הוא מוכיח שה' נתן למשה בסיני תורה שבעל פה
+ עשרת דיברות שעל הלוחות. וכל זה לצורך פלפול ואנטיתזה לדברי חברו אלעזר.
האמת הצרופה היא דברי הפסוק כפשוטו בהקשרו התנ"כי היינו ה' אומר למשה שיכתוב את הדברים האלה כי
לפי הדברים האלו הוא כרת ברית אתו ועם ישראל.
על אותו דרש של רבי אלעזר ורבי יוחנן ממשיך הפולמוס
ונדרשים דברים מפי רבי יהודה בר נחמני משום רבי שמעון בן לקיש שדברים שבכתב אתה לא יכול לומר אותם בעל פה
וההפך. ורבי יוחנן כנראה פוסק שלא כרת ה' ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה
והציטטה שלו היא שוב אותו פסוק שהביא קודם: " על פי הדברים האלה כרתי אתך
ברית ואת ישראל כשהוא מפרש על פי מלשון פה.
רש"י אפוא לא מביא פירוש משל עצמו, אלא
מפנה אותנו להתפלמסות שמופיעה בגיטין ס עמוד ב. ודברי רבי יוחנן המסיק את קיומה של
התושב"ע מפסוק אחד שהוציא מהקשרו בספר שמות.
ומה אומרים מפרשי ימי הביניים האחרים?
רמב"ן
כתב לך את הדברים האלה" - צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר
עשו בראשונה (שמו"ר מז ב) כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו
עמהם בלוחות השניות ואין ספק שעשה כן אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש כן משה
כאשר הראיתיך במקומות רבים (לעיל י ב ועוד) והנכון בעיני כי בעבור שישראל הם
החוטאים והעוברים על הברית הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם
בריתו ואמר למשה שיכתוב התנאין וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת
ישראל וטעם אתך כי בעבורך עשיתי עמהם ולא הוצרכו הם להביא עצמם במסורת הברית הזאת
אבל הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם וכתב המחילה והתנאין
הרמב"ן כפי שרואים אינו מרחיק לכת אל שתי תורות
שהן אחת תורה שבכתב ובעל פה. הוא מפרש את הפסוק כלשונו ולפי הקשרו.
אבן עזרא:
ויאמר: ואע"פ שכבר
היו כתובים כתבם פעם אחרת עם עשרת הדברים. על כן נכתבה הפרשה הזאת פעמים.
אבן עזרא לא מתייחס כלל
לסוגית שתי התורות.
רשב"ם
כתוב לך את הדברים האלה
האמורים בפרשה זו ... כי על פי
הדברים האלו שלא תלכו אחרי אלוהים אחרים ושלא תכרות ברית ליושב הארץ. ולא להתחתן
בם ולעלות לרגל.
רשב"ם מפרש את
הפסוק כיחס בין האדם למקום ובין האדם ליושבי הארץ הגויים.
בעל הטורים:
כי על פי הדברים האלה:
ויהי שם עם ה' ארבעים יום לומר שבשביל דברים שבע"פ שהה שם מ יום.
כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית אלו דברים
שבע"פ.
בעל הטורים כקודמיו
רואה בכך משום קבלת התורה שבעל פה
ספורנו
כתוב לך את הדברים
האלה: אע"פ שקודם העגל אמרתי לתת לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי
עכשיו שחטאו אתה פסל לך הלוחות: וכתבתי:
ולא אתן לך ג"כ התורה והמצווה אשר כתבתי אבל כתוב לך אתה".
ספורנו מפרש לגבי תורה
אחת זו שבכתב.
דעת מקרא: " הדברים האלו הם תנאיי
הברית שכרתי באומרי: " הנה אנוכי כורת ברית( י) והברית הזאת היא אתך. ( עמך) משה ואת ( =ועם ) ישראל. כי בזכותך חודשה הברית עם ישראל.
וכשם שבפעם הראשונה נכתב ספר הברית( ראה
לעיל כד ד-ז) כן גם עתה בשעת חידוש הברית
נכתבו דברי הברית.
סיכום קצר מעלה איך נולדה התורה
שבעל פה, אשר התחברה רק בימי בית שני ואילך, על ידי הוצאת פסוק מהקשרו, פרשנות לא
נכונה ועל בסיס רעוע זה בניית תילים של פירושים על ידי אחרים.
מדרש
רבה פרשת כי תשא פרשה מ"ז
כתב לך את הדברים האלה
כתב לך את הדברים האלה, הה"ד (הושע ח): אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על
הסדר:
מקרא,
ומשנה,
תלמוד,
ואגדה, שנאמר (שמות כ): וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה באותה שעה,
מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו: למדה לישראל! אמר לפניו: רבש"ע! אכתוב
אותה להם
אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי
לפני, שעובדי כוכבים עתידים לשלוט בהם, וליטול אותה מהם, ויהיו בזוים בעובדי
כוכבים, אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על
פה, שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם.
אמר לנביא: אם אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו.
ומה אני עושה להם?
נותן את המקרא בכתב, והמשנה
והתלמוד והאגדה בעל פה.
כתב, זה המקרא. כי על פי הדברים האלה, זו המשנה והתלמוד, שהם מבדילים בין ישראל לבין
העובדי כוכבים:
ר' יוחנן ור' יהודה ב"ר שמעון, ר' יוחנן אמר: כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כרתי אתך ברית ואם המרת אותה ועשית אותה מה שבעל
פה בכתב, ומה שבכתב בעל פה, אינך מקבל שכר.
למה?
שכך נתתיה, תורה בכתב ותורה בעל פה.
ור' יהודה ב"ר שמעון אומר: כתב לך וגו', כי על פי וגו', תורה בכתב ותורה, בעל פה כרתי אתך ברית על מנת שתהא קורא בהם כך, אבל אם
המרת אותם, הוי יודע שאתה מבטל הברית, לכך נאמר: כתב לך את הדברים האלה.
וכן משה אומר לישראל (שם ד): רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים.
מהו את הדברים?
אלו דברים שאתה רואה אותן, שהם כתובים בכתב.
ראינו איך הדברים מקבלים משנה
תאוצה במדרש. וכאן כבר התורה שבעל פה היא מעין יסוד מובן מאליו.
2. סתירות ועיוותים של חז"ל את המקרא.
התורה שהיא דרך חיים מנסה לצייר
את אבותינו על כל מעלותיהם והיותם ראשי דור או ראשי קהלים גדולים , כבני אדם לכל
דבר. אנשים שיכולים לסור ממצוות ה' יכולים להטות משפט לקחת בצע לנאוף לשקר להיות נוכלים וערמומיים. הם גם יכולים לחזור
בתשובה ואלוהים יכול לסלוח להם.
חז"ל לא מוכנים לקבל את האמת
המרה, אלא רק את האמת הטובה לגבי אבות ואמהות האומה ומנהיגי העם הבאים אחריהם.
למשל :חז"ל לא מוכנים להשלים
עם העובדה שיעקב אבינו לפחות בימי צעירותו היה נוכל ורמאי ועשו דווקא הוא היה
הצדיק. הם הופכים והופכים ומתפתלים מתעקלים ומתעוותים ועושים הכל כדי להכפיש את
עשו ולהלל את יעקב ולהוציא אותו כצדיק הדור כך עם ראובן כך עם אברהם כך עם דוד
המלך ואחרים.
נראה אפוא כמה דוגמאות לגבי ניקוי
חטאים וייפוי נפש של אישים שהתנ"ך רוצה להעמידם במערומיהם,
כאבות אומה שהם בעצם בני אדם לכל דבר עם המעלות ועם החסרונות וחז"ל כאמור
מיפים אותם ועושים אותם סטריליים וצדיקים טהורים לכל דבר.
1. מסכת שבת פרק ה דף נה עמוד ב נאמר ראובן לא חטא
"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר ראובן חטא
אינו אלא טועה שנאמר (בראשית
לה) ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד
שכולן שקולים כאחת אלא מה אני מקיים (בראשית
לה) וישכב את בלהה פילגש אביו מלמד
שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה.....
ומה אומר על כך יעקב בתורה?
בראשית פרק מט
- פסוק ד: פַּחַז כַּמַּיִם
אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי
עָלָה
כלומר: יעקב רואה בכך חטא
חמור מצד בנו ואלו שמואל בר נחמני חושב שיעקב טועה וראובן לא חטא. כאילו שנחמני
היה נוכח שם במקום.
2.
ואותו
רב נחמני באותו מקום אומר בני עלי לא חטאו
אמר
ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה שנאמר (שמואל א א) ושם
שני בני עלי <עם
ארון ברית האלהים>
חפני ופנחס כהנים לה' סבר לה כרב דאמר רב פנחס לא חטא מקיש חפני
לפנחס מה פנחס לא חטא אף חפני לא חטא אלא מה אני מקיים (שמואל א ב) אשר
ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו
שכבום גופא
ואני אומר על כך נו
באמת!... חופני ופנחס עם כל אשר יעלה המזלג שלהם לא חטאו?
הן כתוב במפורש שהם חטאו.
שמואל א ב " יז וַתְּהִי
חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד, אֶת-פְּנֵי יְהוָה: כִּי נִאֲצוּ
הָאֲנָשִׁים, אֵת מִנְחַת יְהוָה.
3. וכן אומר אותו ר' שמואל ברבי נחמני בני שמואל
לא חטאו
דף נו, א גמרא בני
שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר (שמואל א כח) ויהי
<כי
זקן שמואל ובניו לא הלכו> [כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו] בדרכיו בדרכיו
הוא דלא הלכו מיחטא נמי לא חטאו אלא מה אני מקיים (שמואל א כח) ויטו
אחרי הבצע שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם
בעריהם שנאמר
(שמואל א
ז)
והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל והם לא
עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן כתנאי ויטו אחרי הבצע
וגו'
אותו רב
שמואל משמיט את המילה "בדרכיו" ואומר שבני שמואל לא הלכו כלומר לא הלכו
אחרי החטא! אמנם עשו בצע וכו אך זה לא
נחשב כנראה אצל רב שמואל. ברבי נחמני.
לגביו הם לא חטאו.
4. עדיין : דף נו א גמרא דוד נקי מחטא!
כאן מגדיל אותו
רב שמואל ברבי נחמני לעשות ומנסה להוציא את דוד נקי מהמעשה האכזרי ביותר במקרא
שאני מכיר ומהחטא הכפול שלו גם ניאוף וגם רצח . שכך הוא אומר:
א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא
טועה שנאמר (שמואל א
יח) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה'
עמו וגו' אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו אלא מה אני מקיים (שמואל ב
יב) מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע
שביקש לעשות ולא עשה אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד מדוע בזית את
דבר ה' לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו
ויעש וכאן כתיב לעשות שביקש לעשות ולא עשה (שמואל ב
יב) את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך
לדונו בסנהדרין ולא דנת ואת אשתו לקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה דא"ר שמואל
בר נחמני א"ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר (שמואל א
יז) ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא
לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח מאי ערובתם תני רב יוסף דברים
המעורבים בינו לבינה (שמואל ב
יב) ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב
בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות
הוה דאמר ליה (שמואל ב
יא) ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני
השדה חונים אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה דכתיב (מלכים א
טו) רק בדבר אוריה החתי
האמירה הזאת של רב שמואל ברבי
נחמני בשם רבי יונתן כבר פורצת כל גבול, גובלת בעיוות חמור מאוד של כוונת
התנ"ך ללמד את בני האדם דרך חיים, ופוגעת גם בדמיות החפות מפשע והופכות את
הפושע כצדיק ואת הקורבנות כפושעים. הבה ונראה מה הוא עושה כאן.
כהרגלו מעין תבנית של דיבור גם
כאן הוא משתמש באותה תבנית מי שאומר ש... הוא טועה. כדברו כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. הוא נחרץ בדבריו ואינו משאיר פתח לספק כלומר
אדם אחד דעה אחת ( האדם הוא
הדורש שמואל והדעה היא שדוד לא חטא)וכל מה שמסביב פסול! זו
כבר עמדה שוביניסטית אנוכית מאוד ומזלזלת באחר.
מביא פסוק ואומר ד וַיְהִי דָוִד
לְכָל-דְּרָכָו, מַשְׂכִּיל; וַיהוָה, עִמּוֹ.
נסכים כולנו שאין זכר למלה חטא
בפסוק ואפילו לא ברמז ולא בסוד! חוץ מזה
שהפסוק הוצא מהקשרו.
מדובר בכך שדוד השכיל במעשיו וה'
היה עמו כלומר בעצתו ( יתכן וחטא ויתכן ולא חטא זה עניין שלא מוזכר כלל וגם אין
התייחסות אלוהית לכך) פעולותיו כמו מלחמות התנצחויות מלחמתו בגלית למשל כולן צלחו.
אך אם לא נוציא את הפסוק מהקשרו נבין שהדגש הוא על הצלחתו של דוד אשר גרמה לפחד של
שאול ממנו ( ויגר מפניו) ובנוסף לכך כל
ישראל אוהבים את דוד כי הוא היוצא ובא לפניהם ולא שאול! כלומר אם נקרא את הפסוק בקונטקסט
שלו נראה את הדברים לאשורם כמו שפירשתי כנ"ל
יד וַיְהִי דָוִד לְכָל-דְּרָכָו, מַשְׂכִּיל; וַיהוָה, עִמּוֹ. טו וַיַּרְא שָׁאוּל, אֲשֶׁר-הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד; וַיָּגָר,
מִפָּנָיו. טזוְכָל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אֹהֵב אֶת-דָּוִד: כִּי-הוּא
יוֹצֵא וָבָא, לִפְנֵיהֶם.
הלאה:
מביא פסוק משמואל ב יב 9
פסוק ט: מַדּוּעַ בָּזִיתָ
אֶת-דְּבַר יְהוָה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי), אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי
הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ,
בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.
ההתחכמות כאן והעיוות הבוטה הוא שדורש אותו רב שמאול בר נחמני את המלה "לעשות" שאומר שבכל מקום
במקרא שמדובר על עשיית הרע כתוב
"ויעש" ואלו כאן כתוב
"לעשות". והוא מפרש שביקש לעשות
אך בפועל לא עשה את מה שרצה לעשות..." ( כי כמו שאמר לעיל השכינה אתו)
ועכשיו הוא יצטרך להוכיח מה רצה לעשות ונמנע ממנו לעשות לטובתו שלו: הנה
את אוריה הוא היכה בחרב מאחר והאיש הזה היה צריך
בעצם לידון בסנהדרין. את אשתו לקחת לך משום " ליקוחין" כלומר מי שיוצא
למלחמה כמו אוריה למשל צריך לכתוב גט
כריתות לאשתו כלומר האישה כשרה
לנישואין שניים והכל בסדר.
הוא לא נענש לדבריו כי בחרב בני עמון הרג אותו. ( להזכיר שם אותו יואב מול המלחמה החזקה) וכאן
עושה מין גזרה שווה משונה מה חרב בני עמון אתה לא נענש עליה כי היא הרגה אותו, ולא
אתה כך גם מותו של אוריה החיתי לא עליך כי הוא מורד במלכות.
למה הוא מורד במלכות?
דוד ביקש ממנו שיעלה לאשתו והוא ענה לו; יואב ואנשי
המלחמה נמצאים בשדה ונלחמים ואני שיצאתי לחופשה קצרה אעלה ואשכב עם אשתי?
במקום לראות בכך מסירות נפש למלך דבקות במטרה נאמנות
לצבא התלמוד מציג את אוריה כמורד במלכות על שלא עלה לשכב עם אשתו.
שהרי מה דוד רצה בעצם?
רצה שההיריון של בת שבע יפול על אוריה ולא עליו.
דוד פשע כאן פשע חמור שאין לו כפרה גם ניאוף גם
נתינת פתק ביד חיל מעולה שאף לאשתו לא מוכן לסור, פתק שבו פסק דין מוות . כלומר את
פסק דין מותו נושא אוריה בידו מטעם המלך. גם מסירת הפתק ליואב שהוא חברו הטוב של
אוריה שהוא אחד מהלוחמים מהשלושים של דוד.
יש פה עניין כמו כרם נבות של "הרצחת וגם ירשת" אך אכזרי ביותר והרבה יותר חמור.
כך ממשיך רב שמאול ברבי נחמני ממשיך ומזכה את דוד
מלשון הרע את שלמה המלך שלא חטא ( שם שם בדף ב אמר ר' שמואל
בר נחמני א"ר יונתן כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה )בקיצור כולם צדיקים טהורים שלא חטאו ואנחנו
"הטיפשים "לפי הנראה לא מבינים את עומקו של הכתוב.
אגב לגבי ההתחכמות של אותו רב שמואל
בר נחמני את המלה "לעשות" שאומר
שבכל מקום במקרא שמדובר על עשיית הרע כתוב
"ויעש" ואלו כאן כתוב
"לעשות".
פשוט ערכתי בדיקה קצרה בתנ"ך
ומצאתי שהוא לא מדייק בדבריו הנה דוגמאות של המלה "לעשות" המופיעה בהקשר
שלילי.
בראשית פרק יא
- פסוק ו: וַיֹּאמֶר
יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת;
וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.
בראשית פרק יט
- פסוק כ"ב: מַהֵר, הִמָּלֵט
שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה;
עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר, צוֹעַר.
בראשית פרק לא
- פסוק כ"ט: יֶשׁ-לְאֵל
יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי
לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע.
בראשית פרק לד
- פסוק י"ד: וַיֹּאמְרוּ
אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה--לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ,
לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה: כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ.
שמות פרק ח
- פסוק כ"ב: וַיֹּאמֶר
מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח
לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ: הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם,
לְעֵינֵיהֶם--וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.
- פסוק י"ג: וְהָאִישׁ
אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת
הַפֶּסַח--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: כִּי קָרְבַּן
יְהוָה, לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ--חֶטְאוֹ יִשָּׂא, הָאִישׁ הַהוּא.
דברים פרק ט
- פסוק י"ח: וָאֶתְנַפַּל
לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה--לֶחֶם
לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי: עַל כָּל-חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר
חֲטָאתֶם, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.
דברים פרק יט
- פסוק י"ט: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ,
כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.
- פסוק כ: וְהַנִּשְׁאָרִים,
יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע
הַזֶּה--בְּקִרְבֶּךָ.
שמואל ב פרק יב
- פסוק ט: מַדּוּעַ
בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי), אֵת
אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ
לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.
5. כמה דגשים לתשומת לב
5.1 הדרש" של חז"ל בפועל מקפח את התנ"ך ומאדיר את התלמוד
במסכת ברכות
עולה השאלה: מה יהיה גורלה של התורה
שבכתב? והתשובה "מה תהא עליה? הרי [היא] כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל
הרוצה ללמוד יבוא וילמד"
(בבלי, ברכות ל"ה, ע"ב; נזיר נ', ע"א; קידושין
נ"ב, ע"ב.)
רואים כאן
במפורש קו מגמתי לדחוק את התורה בפני התלמוד והאחרים באו בחיקוי לראשונים דוגמא
לכך הרב חגי שאומר: " נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין
איזה מהן חביב ] ירושלמי, פיאה
י"ג, פרק ב', הלכה ד'. עם
זאת לפי שמצא שכתוב בשמות ל"ד 27
" כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל הוא מגיע למסקנה שדברי התורה שבעל פה חביבין
יותר! ובלשונו: "אותן שבפה
חביבין" כלומר על פי הופך בדמיונו כי רב ל על פה. מגמתיות
ברורה.
5.2 הצבת התורה לרבות ה-הנ בקרן זווית יצרו תשתית טובה מגמתית
לעלייתה של התורה שבעל פה על המפה.
מכאן
הגיעו חז"ל למסקנה כי "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים
שבעל פה"
בבלי, גיטין ס', ע"ב (גם זאת על סמך פסוק כ"ז בשמות פרק ל"ד
זאת אומרת עיוות הכתוב בתורה ועל סמך זה ביטול חשיבותה לעומת התורה שבעל פה.
מכאן
אנו עולים מדרגה ומגיעים לאמירה בלתי
נתפסת זו: "העוסקין
במקרא – מידה ואינה מידה; במשנה – מידה ונוטלין עליה שכר; בגמרא [תלמוד] – אין לך
מידה גדולה מזו" בבלי, בבא מציעא לג, ע"א.
(במילים אחרות: בניגוד למשנה ולגמרא, לימוד המקרא אינו טומן בחובו כל ערך)
במילים אחרות העיסוק במשנה ובגמרא מזכים
את האדם בשכר גבוה יותר מאשר העיסוק בתורה שבאופן מעשי לא מזכה את האדם בדבר מה.
כך לא רק העמדת התורה בקרן זווית אלא הוצאת הלב ממנה.
5.3 המקרא מוכיח חד משמעית שהברית
שנכרתה בין אלוהים לעמו התבססה על התורה בלבד שאותה רשם משה
בסיני
בשמות כד 3-4
אנו קוראים: "כְּתָב-לְךָ
אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ
בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל" והאצבע הופנתה תמיד ל המקור
הזה יתירה מזו מאוחר יותר בדברים כח
בעניין הקללה והברכה נאמר מפורשות:
שאם בני ישראל לא יקפידו על ביצוע חוקי התורה יבוא עליהם קללות ואם יקפדו
יבואו ברכות "קול יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר
מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה"
מכאן שאפשר בהחלט לשלול אמירה
או הזכרה של תורה שבעל פה בתורה על דרך השלילה לאמור
אם הייתה תורה כזאת בוודאי
הייתה נאמרת בתורה או אפילו נרמזת. משה לא
מזכיר תורה כזאת כלל וכלל. היא ל מוזכרת בברית שבין ה' לעמו אלו הייתה הייתה
בוודאי מוזכרת. אף נביא כהן או מלך מזכיר
איזו תשבע"פ אם הייתה קיימת היה
מוזכר שניתנה למשה מסיני אך אין לכך כל זכר! הביטוי " ספר התורה" מופיע
לא אחת במקרא יותר מעשרים פעם ואלו
תושבע"פ לא מופיעה ואפילו לא פעם אחת.
5.4אין שום רמז או אות לרמז שהתורה שבעל פה נכללת או נמסרה עם
התורה שבכתב.
ראשית
הסברנו כבר איך פירשו על פי כשהכוונה היא
על פה. כאשר הראנו שעל פי הוא תמיד לפי ולא על פה.
אך
חז"ל לא הסתפקו בכך הם ממשיכים הלאה הנה:
"כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי
מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא
בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ,
וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי
יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ,
וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ,
לַעֲשֹׂתוֹ". דברים ל' 14-11.
ברור מכל ברור
שהכוונה היא לתורה שבכתב אך לא כך אצל חז"ל: הגמרא מפרשת אותו כהתייחסות
לתורה שבעל פה. פשוט אלוהים לא נתן רשות למשה לכתוב את התורה שבעל פה אלא רק את זו
שבכתב כך לפי חז"ל. ( כאילו שהיו שם ושמעו את הדברים) אך הדעת נותנת לחשוב
שהרבה יותר הגיוני לחשוב שהתורה שבעל פה לא הייתה קיימת ולכן לא הוזכרה! רש"י
מפרש על פסוק 14 " התורה ניתנה לכם בכתב ומלווה בהסבר שבע"פ. מניין הוא מסיק את מסקנתו שלא כתובה בשום מקום!
ספר דברים שולל אפשרות כזאת. הוא מדבר על מצוות שנכתבו.אלוהים מדבר על מצוות של
התורה שנכתבה על ידי משה
5.4 חז"ל מעוותים את ההוראה הפשוטה המדויקת של המקרא לצרכיהם שלהם
פרשנות
חז"ל לא אחת אינה טועמת את אותה תורה שקיבל משה על הר סיני. אלא עושה בפסוקים
קרדום לחפור בו לצרכיה שלה. מוציאה את המלה הכתובה מהקשרה ועושה בה ככל העולה
ברוחה
הדוגמא
הקלאסית היא כל שעושה היא עם דמותו של עשו
ופרשנות קיצונית מעוותת עד כדי הרחקת אחד
הדמויות החשובות בעמנו אל מחוץ לתחום.
אך
ניתן דוגמאות קונקרטיות אחרות:
מצאתי
דוגמא באחד מהמאמרים שקראתי שמסברת את העין ובכן
במלאכי
ב 15-16 אנו קוראים: " וְנִשְׁמַרְתֶּם,
בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אַל-יִבְגֹּד. כִּי-שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר
יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל…" כלומר השמרו לא לבגוד כי אלוהים שונא
גירושים. שונא שאיש משלח את אישתו ממנו.
ומה עושים מזה חז"ל? לא יאומן! " אם אתה שונא אותה אז תגרש אותה!"
כי כך רוצה אלוהים. רש"י אומר אתם
צריכים להתגרש מנשים שנואות כדי שהן תוכלנה להינשא שוב. אבן עזרא מתנגד לפירוש
המעוות הזה של חז"ל ודבק בדברי המלה הכתובה בהוראתה היסודית הברורה אלוהים
שונא גירושים.
דוגמא
אחרת שמצאתי באותו מאמר היא הפסוק משמות
כ"ג 2 ""לֹא-תִהְיֶה
אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי
רַבִּים—לְהַטֹּת." לפי שאני קורא את העברית הו היא אומרת אל תטה אחר רוב
אנשים כדי לעוות משפט או לעשות רע. כלומר במפורש נאמר אל תלך אחרי רבים כדי לעוות
משפט ואלו הרבנים מפרשים שיש ללכת אחרי הרוב. היינו הרוב הוא הקובע!
אבל
הפסוק בכלל לא בא בכיוון שמה שהמסורת הרבנית מייחסת לו. השורש נ.ט.ה בהקשרו זה הו למשוך מישהו הצידה. להטות אותו מן
הדרך לרעה לעיוות הדין. אך חז"ל נותנים לשורש זה
משמעות שונה שגויה ללכת אחר דעתהרוב.
בשמואל
ח 3 נאמר:" "
וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע;
וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט." אין ספק שהמדובר כאן בהטיה הצידה
ובהטיית משפט".
כך
רואים במפורש איך הפרשנות מוציא דברים מהקשרם עושה בהם כרצונה ומשתמשת בהם לצרכיה.
מכאן
הוכחה נוספת שמסורות שבעל פה לא נתגלו למשה מסיני
5.5 העברה רטרואקטיבית של
הדברים
בהחלט
מוזר לנו לשמוע על בית מדרש של שם ועבר ששם למדו אבות האומה תורה כאשר התורה טרם ניתנה בהר סיני.(על פי בראשית
רבה עבר היה נביא שקרא לבנו פלג על שם
פילוג האנושות היה לו בית מדרש ויחד עם שם אבי סבו לימדו אתם שם את דרך ה' בישיבה
זו למדו האבות.
אנו תמהים על כך אך יש לכך תשובה ברורה למה
ומדוע? זהו מאמץ מאולץ להכניס פרשנות מאוחרת מבחינה כרונולוגית לימי בראשית כדי
למשוך את תשומת לב בני העם "להשתעבדות" או הכרה עיוורת מוחלטת בתורת
הרבנים. ואפילו על חשיבות לימוד התורה כפי שהתקבלה בעם על ידי משה בהר סיני. תקופה
השתנתה והרבנים הם המנווטים עכשיו את ספינת החוקים והמצוות .
·
.
נספח מובאות למעיין: ( לפי שליקטתי ממקורות שונים)
1.
רבי
יונתן אמר
כי טועה כל האומר כי מלכת שבא היתה אישה (בבלי, בבא
בתרא ט"ו
ע"ב). ברם עִיון במלכים
א'(פרק י' 1-13) ובדבר"ה
ב' (פרק ט' 1-12), מבהיר מעל לכל ספק כי מלכת שבא היתה אישה במלוא
מובן המילה.
2.
חז"ל לימדו
כי "גדול כבוד הבריות, שדוחה את [מצוות] לא תעשה שבתורה",[4] כלומר:
"דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות" (רש"י). הרבאהרן
ליכטנשטיין מסביר:
"רש"י מזכיר את הגמרא ביבמות, המסיקה שחכמים יכולים לגזור גזירה שתעקור
דבר מן התורה".[5] אך
בתורה (דברים ד' 3,
י"ג 1), נאמר כי אסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה; ובדברים
כ"ז 26 כתוב כי ארור מי שלא מקיים את מצוות התורה.
3.
לפי
המתועד בחומש,
מצוות התורה ניתנו על ידי משה (שמות י"ט, דברים ה') ולא
לפני כן. לפי חז"ל,
גם התושב"ע נמסרה מאת משה (ספרא בהר,
פרשה א'). אך במקום אחר טוענים הרבנים כי אבותינו – אברהם, יצחק ויעקב – הספיקו
ללמוד ולקיים את התורה שבכתב ואת התושב"ע.[6] אם-כן, מצד אחדטוענים
חז"ל כי התורה שבכתב ושבעל-פה ניתנה ע"י משה; מצד שני הם
מספרים כי אבותינו למדו את התורה עוד לפני הולדת משה.
4.
בבראשית י"ח
8 נאמר במפורש כי שלושת אורחיו של אברהם אכלו מהכיבוד אשר נתן להם, ככתוב:
"וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". חז"ל מלמדים
כי למעשה הם לא אכלו כלל (בראשית
רבה, פרשת וירא).
5.
מחבר קהלת מזהיר
אותנו פן נעשה "סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת
בָּשָׂר" (פרק י"ב 12). אך שימו לב לשתי הפרשנויות של חז"ל לאותו
פסוק: 1-"אין
הכוונה שיזהר מעשות אותם, אלא שיזהר וישתדל לעשותם…" (אברבנאל, הקדמה לפרשנות
על ירמיהו); 2- "בני,
הזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה…" ("תורה תמימה", קהלת
י"ב). כלומר, פרשנותם הפוכה לגמרי מפשט הפסוק בקהלת ומהקשרו!
6.
בבראשית ט'
1-7 מצווה אלהים את בני נוח בכארבע מצוות לכל היותר. אם זאת, חז"ל בדו
מליבם את שבע "מצוות בני נוח".[7] הבעיה
מתעצמת כאשר מגלים כי רק שתיים מתוך השבע שהמציאו הרבנים מופיעות בטקסט המקראי; כל
היתר פשוט הומצאו והוכנסו לרשימה על אפה וחמתה של התורה!
7.
התורה מצווה:
"וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם
יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט
33-34). אולם ההלכה
הרבניתקובעת כי "הגויים שאין בינינו וביניהם מלחמה… אסור
להצילן; אם נטו למות כגון: שראה אחד מהן שנפל לים, אינו מעלהו, שנאמר: "לא
תעמוד על דם ריעך" (ויקרא י"ט), ואין זה ריעך" (הרמב"ם, משנה
תורה, הלכות רוצח, ד'). כלומר, כאשר פוגשים גוי טובע, אפילו בעיתות שלום, אסור
לנסות להצילו ואין לסייע לו. מדוע? מפני שהוא גוי!
8.
התורה קבעה כי
ניסן הוא החודש הראשון בשנה (שמות י"ב
1; ויקרא כ"ג
4). הרבנים קבעו כי
ראש השנה יוצא דווקא בתשרי (קצור
שולחן ערוך, הלכות ראש השנה).
9.
וכאילו
להוסיף חטא על פשע, הוסיפו הרבנים כי
"נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי
הצדיקים" (קצור
שלוחן ערוך, דיני חודש אלול). זאת למרות שהתורה אוסרת
מכל וכל את המנהג הטמא הזה ואף מזהירה כי הנוגע בקבר ולא טוהר, נפשו תיכרת מקהל
ישראל (במדבר
י"ט 16-20).
10.
בבראשית א' 28
מברך אלהים את אדם וחווה ומצווה על שניהם: "פְּרוּ וּרְבוּ".למרות
הדברים הברורים, קובעתהמשנה:
"האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה" (מסכת יבמות, ו').[8]
11.
התורה אוסרת
עלינו לשקר (שמות כ"ג
7; ויקרא י"ט
11). והנה, באים הרבנים ומלמדים כי בניגוד לדברי התורה, לפעמים דווקא מותר ומתבקש
לא לומר את האמת ואף לשקר, בעיקר עם מדובר בלשקר לגויים.[9]
12.
20.במגילת אסתר נאמר באופן
פשוט וברור ביותר: "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר
הַמֶּלֶךְ… הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה
לְפָנָיו וְלֹא-בָאָה" (פרק א' 12, 17). משום מה, לקחו לעצמם חז"ל את
הרשות לקבוע כי המלאך גבריאל הצמיח למלכה ושתי זנב בישבן (!!!) ולכן בוששה להיענות
להזמנתו של אחשוורוש (בבלי, מגילהי"ב
ע"ב).
13.
בנושא
הגירושין, נאמר בתורה:
"כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן
בְּעֵינָיו כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד
1). כלומר: העילה לנתינת גט יכולה להיות רק זנות או ניאוף.[10] למרות
דברים ברורים אלה, באו בית
הלל ולימדו
כי בעל יכול לגרש את אשתו אפילו אם "הקדיחה תבשילו…". ורבי עקיבא פסק:
"אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (בבלי, גיטין צ'
ע"א).
14.
המקרא מעיד על
דניאל כי הוא וחבריו היו "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם כָּל-מאוּם וְטוֹבֵי
מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל-חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע" (דניאל א' 4)…
"וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם, נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע
וְהַשְׂכֵּל בְּכָל-סֵפֶר וְחָכְמָה. וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל-חָזוֹן
וַחֲלֹמוֹת" (פס' 17). למרות שהתנ"ך מעלה על
נס את חכמתו של דניאל, טוען רבא כי
"דניאל טעה בהאי חושבנא", כלומר: דניאל טעה בחשבון אשר ערך בפרק ט' (בבלי, מגילה י"ב
ע"א).
15.
בדברים י' 12
נאמר באופן ברור: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ
כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ…". עם-זאת, החליט הפרשן "רבנו בחיי"[11] (ורבים
כמוהו) להוסיף אות אחת למילה 'מה', כדי להצדיק את טיעונו: "מה ה' אלהיך שואל
מעמך, אל תקרא "מה", אלא מאה, כלומר: מאה ה' אלהיך שואל מעמך… כדי לרמוז
בדרך אסמכתא שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות" (פרשת עקב, פרק י'). שימו לב,
לא זו בלבד שהפרשן תחב אות לטקסט המקורי, הוא אף המציא מִצְוה אשר אינה כתובה בתורה, לפיה חובה לברך מאה
ברכות ביום.
16.
במגילת אסתר פרק ב'
נאמר על מרדכי: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי
אֵין לָהּ, אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת
אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (פס' 7). חז"ל לא
הסתפקו בתיאור הברור לעיל והעניקו למרדכי גם את התפקיד הביזארי הבא: "פעם אחת
חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר מניקה, והוא היה מניקה" (ילקוט
שמעוני, אסתר פרק ב').
17.
בספר במדבר כ"ח
נאמר: וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי-בָקָר
שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם…
"וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (פס' 11, 22). למרות
שהתורה אומרת "לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם", בתלמודנאמר
כי קורבנות אלה נועדו להיות כפרה על חטאו של האל, רחמנא-ליצלן: "אמר
הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח… "אמר הקב"ה: שעיר זה יהא
כפרה על שמיעטתי את הירח" (בבלי, חולין ס'
ע"ב).[12]
18.
בבראשית ב'
נאמר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת
כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל
אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם
שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה"
(פס' 19-20). חז"ל לא
התביישו לקבוע בגסות גרוטסקית, כי מעשה זה "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא
נתקררה דעתו עד שבא על חוה" (בבלי, יבמות ס"ג
ע"א). כלומר: אדם הזדווג עם כל חיה וחיה טרם ידע את חוה.[13]
19.
בבראשית ל"ט
מסופר על אשת פוטיפר: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף
וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי
לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ
גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי
אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה
הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (פס' 7-9). "וימאן", פירושו: לא
רצה, סירב.[14] משום
מה, הבינו זאת חז"ל בצורה
הפוכה וקבעו: "שעלה בדעתו לשכב עמה, וראה דמות אביו בחלון ופירש ממנה" (מדרש
אגדה על
פרשת ויחי, מ"ט, כ"ד). כלומר: חשק יוסף לשכב עם אשת פוטיפר ולולא הופיע
יעקב בחלון, לבטח היה נכנע ללחציה.
20.
חז"ל קבעו כי
"אין תפילה של אדם נשמעת, אלא בבית הכנסת" (בבלי, ברכות ו'
ע"ב). אולם המקרא מלא בדוגמאות לדמויות אשר התפללו מחוץ לבית הכנסת ותפילתן
נשמעה, כגון: אברהם (בראשית
כ' 17); משה(במדבר
י"א 2, דברים ט' 20-26); חנה (שמו"א
פרק א' 10-19); יונה (יונה
ב' 2); איוב(איוב
מ"ב 8-10).
21.
חלקה
הארי של התורה מוקדש
לעבודת הקורבנות וכפרתנו תלויה בה,[15] ככתוב:
"כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז
11). למרבה הפלא, מתוך 613 המצוות, אין אפילו אחת המתייחסת לתפילה.[16] על
אף זאת, לימדו חז"לכי
"גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (בבלי, ברכות ל"ב
ע"ב)[17] ולמעשה,
כי התפילה החליפה את הקורבנות לחלוטין.[18]
22.
בתורת
משה כתוב:
"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא,
חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב
16). המילה 'חרות' מדגישה את האופן המחייב והקבוע במצוות. אך על-מנת לתת לעצמם את
החופש לפרש את התורה כרצונם ולבדות מליבם מצוות נוספות, שינו חז"ל את
הכתוב וקבעו: "אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות'" (פרקי
אבותו').
23.
בויקרא כ"ג
חוזר על עצמו שלוש פעמים הציווי "תִּקְרְאוּ אֹתָם" (פס' 2, 4, 37).
הכוונה: לקרוא 'אותם' – את מועדי ה' – במועדם, כפי שקבעם אלהים. עם-זאת, בא ר'
עקיבא וקרא:
"אַתֶּם… אַתֶּם… אַתֶּם" (בבלי, ראש
השנה כ"ה
ע"א). דהיינו, על-מנת להדגיש כי קביעת המועדים אינה בידי שמים, אלא נתונה
לשיקול דעתם של הרבנים, סילף עקיבא את הכתוב.
24.
התורה אוסרת על
גילוי עריות ועל חתונת קרובי משפחה באופן קטגורי וברור, ככתוב: "אִישׁ
אִישׁ, אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה…" (ויקרא י"ח
6-17). אף על פי כן, באה ההלכה הרבנית ופוסקת: "מצוה לישא [להתחתן עם] בת
אחותו או בת אחיו" (קיצור שולחן ערוך,
הלכות אישות קמ"ה ט').[19]ראייה לכך שהלכה זו מעוותת
לחלוטין, מצויה בצוואת ר' יהודה החסיד אשר העז לצאת נגד חז"ל ופסק: "לא
ישא אדם בת אחיו או בת אחותו" (אות כ"ב).
25.
בשירת
האזינו כתוב:
"מִחוּץ תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה, גַּם-בָּחוּר גַּם-בְּתוּלָה
יוֹנֵק עִם-אִישׁ שֵׂיבָה" (דברים ל"ב
25). משמע, המושא לשכול ולאימה יהיו גברים, נשים וטף וזקנים. והנה, ב"מדרש
תנאים" לספר דברים ל"ב לא נמנעו מלשנות את הפשט ולקבוע בעזות
מצח: "אל תקרא עם 'איש שיבה', אלא עם איש ישיבה, מלמד שכולן ראויין
לישיבה".
26.
בישעיהו מ"א
2 כתוב: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ…". למרות
זאת, במדרש בראשית
רבה לא
סלדו משינוי הטקסט: "אל תקרא 'העיר', אלא האיר…".
27.
בשמות כ"ט
43 כתוב: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ
בִּכְבֹדִי". עם-זאת, חז"ל לא בחלו
מלסלף את הכתוב, וייחסו לו משמעות שונה לגמרי: "אל תקרי 'בכבודי' אלא
במכובדיי" (בבלי, זבחים קט"ו
ע"ב).
28.
בדברים ל"ג
4 כתוב: "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"
(דברים ל"ג 4). חז"ל עיוותו
את הנאמר בגסות כדי להתאימו לנטיית לִבם: "הבא על נערה מאורסה [בחלום] יצפה
לתורה, שנאמר (דברים לג): תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב; אל תקרי
'מורשה' אלא מאורשה" (בבלי, ברכות נ"ז
ע"א).
29.
בישעיהו ג' 3
נאמר: "שַׂר־חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים
וּנְבוֹן לָחַשׁ". חז"ל העזו
לשנות את הטקסט וקבעו: "אל תקרי 'שר חמשים' אלא שר חומשין;זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה" (בבלי, חגיגה י"ד
ע"א).
30.
בספר במדבר כ"ד
3, 15 מתואר בלעם כ"גֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". מפסוק 16 ניתן להבין בנקל
כי 'שתם העין', פירושו: גלוי עיניים.[20] אך
ב"מדרש אגדה"(פרשת בלק, כ"ד) לא
רק שנאמר בדיוק ההפך, אלא שלכבוד זאת גם החליפו בחוצפה את האות הראשונה במילה
"שתם": "ונאם הגבר שתם העין. מכאן שבלעם, סומא [עיוור] באחת מעיניו
היה; אל
תקרא 'שתום' אלא סתום".
31.
בשמות י"ב
17 כתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה
לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". 'היום הזה' מתייחס לחג 'המצות' מראשית הפסוק.
למרות שהמילה "מצות" נשנית גם בפסוקים 8, 15, 20, 39, הרשה לעצמו ר'
יאשיה לשנות
לגמרי את משמעותה ולקבוע כי אין לקרוא 'מצות', "אלא ושמרתם את המצוות" (מכילתא
דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא פרשה ט').
32.
בשמות כ"ה
18, 20 כתוב: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם
מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת… וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם
לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו
אֶל־הַכַּפֹּרֶת…". חז"ל סטו
בגסות מהפשט ופירשו: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת
ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים [מזדווגים[21]] זה בזה ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום
כחיבת זכר ונקבה" (בבלי, יומא נ"ד
ע"א).
33.
בדברים כ"ד
16 כתוב: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". ביחזקאל י"ח
נאמר: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת… "בֵּן לֹא־יִשָּׂא בַּעֲוֹן
הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה
וְרִשְׁעַת רָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה" (פס' 4, 20). בניגוד למסר הצלול והברור
של המקרא, לימדוחז"ל כי
"בעוון נדרים מתה אישה של אדם… "בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים"
(בבלי, שבת ל"ב
ע"ב); הרד"ק קבע כי
"הבנים הקטנים מתים בעוון אבותם";[22] ורש"י העיר כי
"הקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים".[23] כלומר: התנ"ך אומר כי
לא יומתו בנים בעוון אבותיהם; התלמוד ובכירי הפרשניםהמסורתיים
מלמדים כי הבנים כן יומתו בעוון אבותיהם.
34.
בשמות כ' 4-5
נכתב בפירוש: "לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם
מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.
לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם…". לא זו בלבד שאין להשתחוות
לפסלים, התורה אף מצוונו: "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר
מַצֵּבֹתֵיהֶם. וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כ"ג 24-25).הרבנים התעלמו
מכך, שהרי ב"בית הכנסת בנהרדעא הייתה אנדרטא [פסל אדם בדמות המלך[24]],
והיו נכנסים רב ושמואל ואביו של שמואל ולוי ומתפללים שם" (בבלי, ראש
השנה כ"ד
ע"ב).
35.
התורה אוסרת
על קיום משכב-זכר מכל וכל ומכנה זאת תועבה (ויקרא י"ח
22, כ' 13).[25] בניגוד
לכך, קובעהרמב"ם: "הבא על הזכור… אם היה
הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין".[26] הווה
אומר, הרמב"ם מתיר יחסי מין בין שני זכרים, ובלבד שאחד מהם עודנו תחת גיל
תשע. בכך למעשה, הוא מאפשר הומוסקסואליות ופדופיליה גם יחד,והכל בחסות ההלכה.
36.
במשנה נפסק כי
"בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה" (מסכת
נידה, פרק ה'). דהיינו, תינוקת למעלה מגיל שלוש מותרת לנישואין
ולבעילה![27]רש"י אף מצא
לכך תקדים בתורה וקבע כי יצחק נישא לרבקה כאשר היתה בת שלוש.[28] אך שימו
לב כיצד מתוארת רבקה פרק אחד קודם לכן, בבראשיתכ"ד:
"וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת… וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ. וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה
מְאֹד, בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ
וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם
מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ
וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד
אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ
עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו" (פס' 15-20). האם
כך מתנהגת ילדה בת שלוש?.. גם על-פי תיאור המפגש הראשון בין רבקה ליצחק, די ברור
כי מדובר באישה או בנערה בוגרת: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא
אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ
הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי.
וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (פס' 64-65).
37.
התורה מותחת
גבול ברור ותהומי בין הטהור לבין השרץ הטמא (ויקרא י"א, דברים י"ד).
אף על פי כן, התלמוד
הבבלי מספר
על ר' מאיר,
שהיה "אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים";[29] עלסומכוס,
תלמידו של ר' מאיר, "שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי
טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה"; ועל תלמיד
ותיק מיבנה, "שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים
טעמים" (מסכתעירובין י"ג
ע"ב). במילים אחרות, על-ידי פלפולים הלכתיים, הרשו לעצמם חז"ל להפוך
לטהור "את מה שכתוב בתורה במפורש שהוא טמא" (ביאור שטיינזלץ).
38.
בספר דברים מצוּוה
על המלך ש"לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים" (פרק י"ז 17). על אף ההזהרה
הברורה מהתורה, פסקהרמב"ם כי כל
גבר עשיר דיו רשאי לשאת "כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו;
ואין אשתו יכולה לעכב עליו…".[30] חשוב
לומר כי למרות שמבחינה הלכתית יכול האיש לקחת מאה נשים, מזכיר הרמב"ם כיחז"ל צמצמו
זאת "רק" לארבע, על-מנת שיהיה לבעל פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש.[31]
39.
בספר בראשית (א' 27,
ב' 21-23) נאמר במפורש כי ביום השישי ברא אלהים גבר אחד (אדם) ואישה אחת (חווה).
והנה, בעזות מצח חסרת תקדים, קבועים חז"ל כי
למעשה ברא אלהים לאדם שתי נשים; הראשונה
לילית והשנייה חווה (מדרש "אלפא ביתא דבן סירא").
40.
בספר דברים חוזרת
ומודגשת האזהרה שלא להוסיף ולו גם מצווה אחת על הכתוב בתורה (דברים ד' 2, י"ג
1).הרבנים התעלמו
מכך והוסיפו מצוות רבות, ממש בשמו המפורש של הקב"ה, למשל: להתעטף בטלית,
נטילת ידיים, הדלקת נרות[32] והפרשת
חלה.[33]
41.
בסדר
הבריאה, המתואר בבראשית א',
נאמר במפורש כי ביום השני עשה אלהים את ה"רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי
מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (פס' 6). בפשטות, התורה מדווחת כי ביום השני
נהיה הרקיע, "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (פס' 8). חז"ל לא
הסתפקו בכך וקבעו, ללא כל גושפנקא מהתנ"ך, כי ביום שני ברא אלהים גם את
המלאכים: "אימתי נבראו המלאכים? ר' יוחנן אמר: בשני נבראו המלאכים" (בראשית
רבה פרשה
א').
42.
התנ"ך מדגיש
כי כאשר נבראה התבל וכל אשר בה, לא נועץ אלהים באף אחד אלא עשה זאת לבדו, ככתוב:
"גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן, אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם
לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ, מִי אִתִּי" (ישעיהו מ"ד
24).[34] כל
זאת לא מנע מחז"ללפסוק
כי כאשר ביקש אלהים לברוא את האדם, הוא נועץ ונמלך תחילה במלאכי השרת (בבלי, סנהדרין ל"ח
ע"ב).[35] ישעיהו
הנביא (מ'
12-14) הדגיש כי אלהים לא נועץ בשום דבר כאשר ברא את עולמו. ברם עד כמה שהדבר
יישמע מוזר, הרבנים קבעו כי
הוא נועץ בתורה טרם ברא את העולם.[36]
43.
בישעיהו מ"ג
נאמר ישירות מפי הגבורה, באופן ברור וחד, כי הבריאה כולה נוצרה לכבוד ה' ובשבילו
(פס' 7). בהתרסה לכך, חייבו חז"ל כל אדם
ואדם לומר: "בשבילי נברא העולם" (משנה,
סנהדרין ד'). ר'
נחמן מברסלבהמשיך את המגמה הנואלת הזו וקבע "כי
צריך אדם לומר: כל העולם לא נברא, אלא בשבילי" (ליקוטי
מוהר"ן ה').[37]
44.
לפי
הנאמר בתנ"ך, ברור כי בריאת העולם קדמה
לתורה (בראשית א'-ב',
כ"ו; שמות י"ג-כ"ד; תהילים ע"ח,
ק"ד-ק"ה, קל"ו).[38] לעומת
זאת, על-פי חז"להתורה
קדמה לבריאת העולם(מדרש תנחומא, פרשת בראשית;ילקוט
שמעוני, בראשית רמז ב').[39]
45.
תורת
משה מדגישה
כי יש אלהים אחד בלבד (דברים ו' 4).
עובדה זו לא מנעה ממחבר ספר
הזוהר[40]לקבוע כי יש שְני אלהים: "וְעַל דָּא
וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים (תרי אלהים הכא, חד
כלפי דכר וחד כלפי נוקבא[41])". במילים פשוטות, מחבר הזוהר ביקש
להסביר כיצד ייתכן כי אלהים אחד יברא בצלמו שתי דמויות שונות – זכר ונקבה – ולכן
קבע בעזות מצח כי חייבים להיות שני אלהים – אחד זכר ואחד נקבה.
46.
מהכתוב
בבראשית י"ח
(פס' 1-3, 16-22) ברור לחלוטין כי אחד משלושת האנשים שביקרו את אברהם היה ה'
בכבודו ובעצמו![42] פשוטו
של המקרא לא מנע מחז"ל לקבוע
כי שלושת האנשים היו "מיכאל וגבריאל ורפאל" (בבלי, בבא
מציעא פ"ו
ע"ב).[43] חבל
שעל-מנת להימנע מלהודות במובן מאליו, נאלצו הרבנים להמציא את המלאך
"רפאל", אשר אינו מוזכר כלל בתנ"ך.
47.
בתלמוד נאמר כי
דוד המלך נמנה על צאצאיה של מרים הנביאה: "דוד נמי? ממרים קאתי [=בא], דכתיב
(דברי הימים א ב): ותמת עזובה, אשת כלב, ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור,
וכתיב (שמואל א יז): ודוד בן איש אפרתי" (בבלי, סוטה י"א
ע"ב). אך במקרא אין זכר לכך שמרים נישאה והולידה ילדים! יתרה מכך, חז"ל עורכים
שם שגיאה כפולה: ראשית,
הם מזהים את מרים הנביאה עם פועה[44] ועם
אפרת[45] (כלומר:
למרים היו שמות נוספים); שנית,
חז"ל טוענים באותו קטע כי דוד המלך הוא צאצא של כלב בן-חצרון ואפרת. לנוכח
זאת יש להבהיר: דבר
ראשון, אין בתנ"ך שום רמז לכך שמרים הנביאה נקראה גם
"פועה" או "אפרת"; דבר
שני, ממגילת רות (ד'
19) ומדהי"א (ב'
5-15)[46] נמצא
כי דוד המלך נמנה על שושלת רם בן-חצרון (ולא כלב בן-חצרון, כפי שצוין בתלמוד).
48.
מהתיאור במלכים
ב' ד'
17-37, ברור ללא צל של ספק כי בנה של האישה השונמית מת (ואלישע השיבו לחיים),
שנאמר:"וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת" (פס' 20),
"וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת" (פס' 32). ר' משה
סופר לא
התרשם מהפשט הנהיר וקבע בשם הרמב"ם כי
"בן השונמית לא מת ממש" (ה'חת"ם סופר', שו"ת ח"ב
יו"ד סי' שלח).[47]
49.
התורה מדגישה
כי עלינו לזכור ולשמור את יום השבת לקדשו וזה כולל לא רק אותנו, כי אם את כל בני
ביתנו לרבות: "גֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ' 10;דברים ה' 14).
למרות שחז"ל סילפו
את פירושו של "הגר" וקבעו כי מדובר במי שהתגייר,[48] משמעותו
של הגר במקרה זה (ובאופן כללי במקרא) איננה אלא לזר ולנוכרי.[49] על
אף הציווי הברור לא להעסיק את הנוכרי אשר בקרבנו בשבת,[50] המציאו הרבנים,
יש מאין, את הביטוי "גוי של שבת"[51]וקבעו כי אמנם אסור לבקש מהגוי לעשות מלאכה
באופן מפורש,[52] אך
לומר לנוכרי ברמז – מותר![53] הבנתם
את הפלפול?.. אסור לומר, מותר לרמוז! ראוי לציין כי הרבנים המאפשרים לרמוז לגוי
לבצע מלאכה בשבת, עוברים בגסות על ההלכה ב"קיצור
שולחן ערוך", הקובעת: "ואפילו לרמוז לו
[לגוי] לעשות, אסור" (סימן צ', סעיף י"ד). מכל מקום, הביטוי "גוי
של שבת" מדגים נכוחה כיצד הוסיפו חז"ל חטא על
פשע כאשר מצד
אחד סילפו
את משמעותו הברורה של הביטוי "גר"; ומצד
שני מנעו
ממנו לנוח בשבת, כפי שציווה ה'.[54]
50.
בספר במדבר כ"ב
נאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ
עִם־שָׂרֵי מוֹאָב" (פס' 21). בהשראת תיאור קצר זה, הגיע מחבר ספר
הזוהר למסקנה
סוטה ומטונפת לפיה בלעם "היה מטמא את עצמו בכל לילה באתונו, והיה עושה עימה
מעשה אישות" ("זוהר לעם",
בראשית ב' – חיי שרה, נחש הרקיע, עמ' 118).
51.
מהמקרא עולה
באופן ברור כי לכל בני האדם יש נשמה, יהודים וגויים כאחד (למשל: בראשית ב', ז' ; דברים כ' 16; יהושע י' 40; ישעיהו ב' 22, מלכ"א י"ז
17). האר"י (ר'
יצחק לוריא בן שלמה, בן המאה ה- 16) לא השתכנע מכך וקבע כי אין בגויים רוח או נשמה
ואינם שווים אפילו לבהמה הכשרה למאכל, אלא מטה ממנה ("עץ החיים", היכל
אבי"ע, שער הקליפות, פרק ב'-ג').[55]
52.
בספר שופטים ד'
מתואר כיצד נס סיסרא מן המערכה והגיע מובס ומותש אל אוהל יעל, אשת חבר הקיני:
"וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל־תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ
הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא
מְעַט־מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת־נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ
וַתְּכַסֵּהוּ. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם־אִישׁ יָבוֹא
וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ־פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן. וַתִּקַּח יָעֵל
אֵשֶׁת־חֶבֶר אֶת־יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת־הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא
אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת־הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ
וְהוּא־נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת" (פס' 18-21). רבי
יוחנן לא
התייחס לכך ובהתבסס על פיוט משירת דבורה (שופטים
ה' 27), נתן דרור למחשבת ליבו המנאפת; הוא
קבע ללא בושה כי טרם נרדם, הספיק סיסרא לבעול את יעל שבע פעמים (בבלי,
יבמות ק"ג
ע"א: "אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, שנאמר
(שופטים ה): בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל
שדוד").
53.
בתורה נאמר
במפורש כי החטא אשר בגינו הומתו בני אהרן (נדב ואביהוא) היה על שהקריבו אש זרה אשר
לא ציווה אותם ה' (ויקרא י' 1-2,
ט"ז 1;במדבר ג' 4,
כ"ו 61). ר'
אליעזר דחה
את הפשט הברור וקבע סיבה שונה בתכלית: "לא מתו בני אהרן, עד שהורו הלכה בפני
משה" (בבלי, עירובין ס"ג
ע"א). דהיינו, בתורה כתוב כי הם הומתו מפני שהקריבו "לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה"; התלמוד אומר:
מפני שלימדו הלכה בפני משה.
54.
בספר מלאכי נערכת
השוואה ברורה בין הכוהנים לבין מלאך ה', שנאמר: "כִּי־שִׂפְתֵי כֹהֵן
יִשְׁמְרוּ־דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'־צְבָאוֹת
הוּא" (פרק ב' 7). למרות שהפסוק וההקשר כולו נהירים בכוונתם לכוהנים משבט לוי
(פס' 1-8), הרשו לעצמם חז"ל לסלף את
הכתוב באופן אנוכי בכך שרמזו כי פסוק 7 מכוון אליהם, כלומר אל הרבנים עצמם:
"…'כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו" (בבלי,
מסכתות: מועד
קטן י"ז
ע"א;חגיגה ט"ו
ע"ב).
55.
בספר בראשית ט'
20-22 נאמר כי לאחר יציאתו מהתיבה, "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע
כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.
וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו
בַּחוּץ". על אף התיאור הברור בתורה, לא השכילו חז"ל מלכבוש
את ייצרם וקבעו כי יש שתי אפשרויות להבנת הקטע: א- חם סירס
את אביו; ב- חם בעל
את אביו (בבלי, סנהדרין ע'
ע"א. רש"י מאשש
זאת בפרשנותו).
56.
בספר שמות כ"ג
2 נאמר באופן חד וברור "לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב
לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". במילים אחרות, אם הרשעים מטים משפט, אל
תלך בעקבותיהם.[56] אף
על פי כן, כדי לחדד את טיעונו בוויכוח הלכתי מול ר' אליעזר ולהוכיח כי חובה ללכת
אחרי רוב הפוסקים, השמיט ר'
ירמיה את
המילה "לא" מהקטע ובכך הפך על פניה את משמעות הפסוק (בבלי, בבא
מציעא נ"ט
ע"ב).[57]
57.
בשמות ל"ד
27 כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית
וְאֶת־יִשְׂרָאֵל". דהיינו, לא נכרתה הברית, אלא לפי[58] הדברים
אשר כתב משה. בהתרסה גמורה לפסוק לעיל, קבע ר'
יוחנן: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל
פה" (בבלי,גיטין ס'
ע"ב). כלומר, למרות שהתורה אומרת בפירוש כי הברית נכרתה על-פי הדברים הכתובים,
סברו חז"ל בדיוק
את ההפך: הברית נכרתה דווקא לפי הדברים שבעל פה (דהיינו, לפי התושב"ע).
58.
בספר דברים ל"ג
פס' 2 נאמר: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ". מעניין כי
אפילו העובדה שמשפט זה נכתב על ידי משה איש האלהים, לא מנעה מרבי
יהודהלשנות את הכתוב ולקבוע על דעת עצמו כי אין לקרוא
"מסיני", אלא "לסיני" (ילקוט
שמעוני, פרשת יתרו).[59]
59.
בבראשית ד' 1-2
כתוב בצורה ברורה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד
אֶת־קַיִן. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל…". כלומר: חוה ילדה את קין
ואת הבל מאדם. חז"ל לא
הצליחו לרסן את דמיונם הפרוע וסתרו את התורה בצורה בוטה: "האישה הזאת [חוה],
כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא
אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועברה את הבל" (פרקי
דרבי אליעזר כ"א).
דהיינו: לפי חז"ל, הבל אמנם נולד מאדם וחוה, אך קין נולד מזיווגם של חוה
והנחש…
60.
בבראשית י"ח
מתואר ביקורם של שלושת האנשים את אברהם באלוני ממרא. ברגע בו מבחין בהם אברהם, הוא
אץ "לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי
אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (פס'
2-3). ברור כי אברהם זיהה אחד מהאנשים כה', שהרי הוא מדבר בלשון יחיד ואינו מהסס
לכנותו "אֲדֹנָי" (במקרא, מתייחס שם תואר זה – עם קמץ תחת האות נ' – אך
ורק לאלוהי ישראל).[60] כל
זאת לא מנע מרש"י לקבוע
כי אברהם חשב את שלושת האנשים לערביים עובדי אלילים.
61.
חז"ל התעלמו
מהאיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה (דברים ד' 2,
י"ג 1) וגזרו על נשים שתי מצוות אשר אינן מוזכרות בתנ"ך כלל: "על
שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת
הנר" (משנה, שבת פרק
ב').[61] שימו
לב, לא זו בלבד שהרבנים הוסיפו יש מאין, שתי מצוות חדשות לגמרי (חלה והדלקת נרות),
הם אף איימו בעונש אשר אין לו זכר ושריד בתורה.
62.
בישעיהו ל'
20 נאמר: "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא־יִכָּנֵף
עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ". מהפסוק עצמו ומהקשרו
המיידי, מובן כי המילה "מוֹרֶיךָ" מתייחסת לאלהים. משום מה, בחרו שלושה
מגדולי הפרשנים והפוסקים ביהדות הרבנית להתנגד לפשט הברור של הפסוק; ר'
דוד אברהם מנדלבוים,[62] ר'
יצחק זילברשטיין[63] ור'
יצחק יוסף[64] הניחו
כי המילה "מוֹרֶיךָ" מתייחסת דווקא לתמונות הרבנים עצמם ("ילקוט
יוסף"[65] אף
מפרט כי לאור אותו פסוק, מותר להדביק את תמונות הרבנים באלבום ועל קירות הבית).
מעניין כי השלושה סטו בגסות, לא רק מהמשמעות הברורה של הפסוק לאור הקשרו בפרק ל'
כולו, הם אף סתרו את פירושם של רש"י[66] ושל מצודת
דוד,[67] שקבעו:
"מוֹרֶיךָ – הקב"ה, המלמדך להועיל".
63.
בויקרא כ"ו
15-16 נאמר: "וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ… "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם
בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ
וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". חז"ל שינו את
הכתוב וקבעו: "בעוון חלה אין ברכה… "שנאמר: אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי
עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת…. "אל תקרי בהלה אלא בחלה" (בבלי,שבת ל"ב
ע"ב). במילים אחרות, התורה מזהירה
כי אם לא ילך העם בחוקות ה', תבואנה עליו רעות חולות.חכמיהתלמוד שגו
כפליים כאשר ניצלו את פס' 16 על-מנת לתרץ ולהצדיק את מִשְנתם: ראשית,
הם שינו את הטקסט מ'בהלה' ל'בחלה'; שנית,
הם הפכו את 'בהלה' למצוות הפרשת חלה ובעשות זאת, הוסיפו מצווה שאינה מן התורה.[68]
64.
בבראשית כ"ד
39, אומר דמשק אליעזר: "וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה
אַחֲרָי". הניקוד וההקשר של המילה "אולי" ברורים כשמש ואין מקום
לסטות מכוונת הפשט של הפסוק.[69] רש"י לא
התרשם מנוסח המקרא וקבע: "אלי לא תלך האשה – אֵלַי כתיב". כלומר:
רש"י החליף את המילה "אולי", במילה "אֵלַי". בכך, הוא
שינה לחלוטין את המשמעות כדי שתתאים להבנתו שלו.
65.
בישעיהו ס"ב
8 כתוב: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם־אֶתֵּן
אֶת־דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם־יִשְׁתּוּ בְנֵי־נֵכָר
תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ". שימו לב לפרשנות מרחיקת הלכת שהעניקו חז"ל לפסוק:
"א"ר יצחק: מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר (ישעיהו סב): נשבע ה'
בימינו ובזרוע עוזו" (בבלי, ברכות ו'
ע"א).נראה כי הרבנים לא
השכילו להבין כי מדובר בתיאור מטאפורי בלבד; הם
התייחסו לביטוי 'בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' באופן מילולי לחלוטין ובכך טעו
פעמיים:ראשית, הם למעשה רמזו לכך כי לאלוהים
יש זרוע פיזית של ממש; שנית,
הם קבעו כי ה' מניח על זרועו תפילין.[70]
66.
חרף
האיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות מן התורה,[71] קבעה ההלכה:
"נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים' (דברים י"ז,
6) – לשון זכר, לא לשון נקבה".[72] לא
זו בלבד שהרבנים הוסיפו מצווה חדשה, אלא שההיגיון שעליו התבססו מעוות לחלוטין; שימו
לב, לדברי הרמב"ם,
כיוון שהפסוק מספר דברים י"ז מדבר בלשון זכר, אין הנשים נכללות בו. אך גם
עשרת הדברות[73] נכתבו
בלשון זכר; האם
בשל כך פטורות הנשים גם מהן?.. יתרה מכך, המקרא עצמו
מספק דוגמאות לכך שעדותן של נשים לא נפסלה: 1- בבמדבר
כ"ז 1-5 נעמדות בנות צלפחד לפני משה ושוטחות את טענתן ללא כל
הסתייגות משפטית מעצם עדותן; 2- בספר מלכים
ב' ג'
16-27מקבל שלמה את עדותן של שתי הנשים אשר עמדו לפניו.
67.
במשלי ג'
17 נאמר על חכמת ה': "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם וְכָל־נְתִיבוֹתֶיהָ
שָׁלוֹם". מחבר מדרש "לקח טוב"[74] ירד
לסוף דעתו של הפסוק ופירש: "למוד תורה מאהבה וסוף הכבוד לבוא" (פרשת
מסעי). גם הרמב"ם השכיל
להבין כי הפסוק מתכוון לתורה, וכתב: "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום
בעולם".[75] בקהלת ט'
17 נאמר: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל
בַּכְּסִילִים". גם את פסוק זה הבינו הרבנים כמדבר על דרכה של תורה להיאמר
ולהישמע בנחת.[76] בנחמיה ח' 10
כתוב: "כִּי־חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם". לאור הפרק כולו, ניתן
לפרש את הביטוי 'חדוה' בשני אופנים: א)שמחה[77]; ב) תורה.[78] כלומר,
לימוד התורה, כפי שנעשה על ידי עזרא הסופר (פס' 1-12), הלך יד ביד עם חדוה. בניגוד
לכל אלה, החליט ר'
חנינא בר פפא להפוך
את היוצרות ולקבוע: "פנים זועפות – למקרא, כשאדם מלמד בנו תורה, צריך ללמדו
באימה" (ילקוט שמעוני, שמות
כ', סימן רפ"ו).
68.
בויקרא כ"ג
מפורטים מועדי ישראל, כפי שנקבעו על ידי אלהים בכבודו ובעצמו. הפרק מדגיש כי מדובר
ב"מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם
מוֹעֲדָי" (פס' 2). המועדים שייכים לה' והוא שקבע את התאריך המדויק בו יש
לחגוג אותם. בפס' 27 נאמר: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם
הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם". יום כיפור, אם כן, חייב
לחול כל שנה בדיוק בעשרה בתשרי.[79] והנה,
עובדה זו לא מנעה מחז"ל לחלל את
יום הכיפורים במצח נחושה, על ידי שינוי התאריך לאחד עשר בתשרי למרות שידעו כי
מדובר בשגגה (בבלי, ראש השנה כ"ה
ע"א).[80] והרמב"ם הצדיקם,
באמרו: "בית דין שקידשו את החודש – בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין – הרי
זה מקודש, וחייבין הכול לתקן המועדות על יום שקידשו בו: אף על פי שזה ידע
שטעו, חייב לסמוך עליהם".[81]
69.
בבראשית מ' 10
מספר שר המשקים ליוסף כי ראה בחלומו גפן בעלת שלושה שריגים. יוסף מפרש את החלום
ואומר: "שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת
יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל־כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ
כוֹס־פַּרְעֹה בְּיָדוֹ…" (פס' 12-13). בהמשך הפרק מתברר כי יוסף צדק ופירושו
התגשם אחת לאחת: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת־פַּרְעֹה
וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת־רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים…
"וַיָּשֶׁב אֶת־שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל־מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל־כַּף
פַּרְעֹה… "כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף" (פס' 20-21). ואולם, אף על
פי שהכתוב מבהיר כי שלושת השריגים לא סִמלו אלא שלושה ימים, באו חז"ל וקבעו
פתרונות שונים בתכלית: "ר' אליעזר אומר:
שלושה שריגים – זה אברהם יצחק ויעקב"; "ר'
יהושע: שלושה שריגים – זה משה ואהרן ומרים"; "ר'
אלעזר המודעי אומר:
שלושה שריגים – זה מקדש ומלך וכהן גדול"; "ר'
יהושע בן לוי: שלושה שריגים – אלו באר עמוד הענן
ומן"; "ור'
ירמיה בר אבא אמר:
שלושה שריגים – אלו שלושה רגלים, שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה" (ילקוט
שמעוני, בראשית מ'). שימו לב, לא רק שיש לרבנים את עזות המצח לסתור את
פתרונו של יוסף ואת דברי התורה, הם אף אינם נמנעים מלסתור אחד את השני.
70.
בבראשית מ"א
26-27 מפרש יוסף את חלומו של פרעה ואומר לו כי "שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת
שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה…"וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת
אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה". בפסוקים 53-54, אנו למדים כי פתרונו של
יוסף התברר כאמת לאמיתה: "וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר
הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא,
כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף". במילים אחרות, התורה אומרת במפורש כי שבע הפרות
הטובות היו שבע שנים טובות; שבע הפרות הרעות היו שבע שנות רעב. חז"ל לא
התרשמו מפתרונו של יוסף והציעו חלופה: "שבע פרות הטובות, שבע בנות אתה מוליד.
שבע פרות הרעות, שבע בנות אתה קובר. וכן אמרו: שבע שבלים הטובות, שבע מלכויות אתה
מכבש. שבע שבלים הרעות, שבע אפרכיות מורדות בך" (מדרש בראשית
רבה, מקץ, פרשה פ"ט).
71.
כך
מתואר בריאת האישה בבראשית ב'
21-22: "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח
אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יה' אֱלֹהִים
אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם".
בקיצור, אלהים הרדים את האדם, ומאחת מצלעותיו יצר את האישה. למרות התיאור הברור
והפשוט דלעיל, קבע ר'
שמואל בר נחמן סדר
בריאה חדש: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, דיו פרצופים בראו ונסרו
ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן" (מדרש בראשית רבה, פרק ח'). במילים אחרות,
מלכתחילה ברא אלהים את אדם וחווה מחוברים זה לזה בגבם ורק לאחר מכן, ניסר אותם
באמצע כדי ליצור שתי דמויות נפרדות.
72.
ככתוב בבראשית ב'
21-22, כדי לברוא את חוה, הפיל "ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם
וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו… "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים
אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה". דהיינו, אלהים השתמש באחת
מצלעותיו של אדם כדי לברוא את אשתו. משום מה, דבקו חז"ל בגרסה
שונה וקבעו כי ה' ברא את חוה מזנבו של האדם (בבלי, עירוביןי"ח
ע"א).[82] במילים
אחרות, על-אף שבפסוק כתוב באופן מפורש "צֵּלָע", אומרים הרבנים
"זנב".
73.
לפי במדבר י"ט
16, "כֹל אֲשֶׁר־יִגַּע עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל־חֶרֶב אוֹ בְמֵת
אוֹ־בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים". על כן, מעודדת
אותנו התורה להימנע ממגע במת או בקברו, קל וחומר – לדרוש אל המתים (דברים י"ח
11). בהתרסה מוחלטת למצוות התורה, חז"ל מעודדים
את חסידיהם לעסוק בפולחן המתים ולהשתטח על קברי צדיקים;[83] וכאילו
לא די בכך – אפילו לדרוש אל המתים.[84] רוב
הרבנים[85] ששים
לחזק את המנהג המתועב הזה, עד כי הסתייגותו של הרמב"ם אינה נשמעת, אלא בקול
ענות חלושה: "והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זכרונם.
ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ד').[86]
74.
בדניאל י"ב
1-3נאמר: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל־הַנִּמְצָא כָּתוּב
בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם
וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר
הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". דהיינו,
בניגוד לצדיקים אשר יקיצו לחיי עולם ויזהירו כזוהר הרקיע לעולם ועד, ינחלו הרשעים
דיראון עולם (כלומר: חרפה נצחית[87]). ר'
עקיבא, כנראה לא התרשם מדבר אלהים וקבע: "משפט רשעים בגיהינם, שנים
עשר חודש" (משנה,
עדויות ב'). במילים אחרות, המקרא אומר: "לדראון עולם"; ר'
עקיבא מתריס: שנה בלבד!
75.
בבראשית מ"א
26 פותר יוסף את חלומו של פרעה ומבאר לו כי "שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע
שָׁנִים הֵנָּה". פסוקים 53-54 מבהירים כי פתרונו של יוסף התברר כנכון
ומדויק: "וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ
מִצְרָיִם. וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר אָמַר
יוֹסֵף". והנה, למרות שהתורה אומרת במפורש כי שבע הפרות שוות שבע שנים, לא
היססו חז"ל לספק
לכך פרשנות שונה בתכלית: "ר' יהודה אומר: ארבע עשרה שנה היו… "רב נחמן
אומר: עשרים ושמונה שנה… "רבנן אמרין: ארבעים ושתים…" (ילקוט שמעוני,
בראשית מ"א, סימן קמ"ז).
76.
בעניין
מענק הלוואות בקרב עם ישראל, אוסרת התורה מכל וכל
לקיחת ריבית ונֶשׁך, שנאמר: "אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי
עִמָּךְ לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כ"ב
24); "אַל־תִּקַּח
מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (ויקרא כ"ה
36); "לֹא־תַשִּׁיךְ
לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר
יִשָּׁךְ" (דברים כ"ג
20). חז"ל לא
התרשמו מהצו האלוהי האוסר גְבִיית נֶשך, והחליטו – אל אפה וחמתה של התורה – להתיר
את הריבית, תוך התחכמות ופלפול הלכתי (בבלי, בבא
מציעא ס"א
ע"ב).
77.
בבראשית ל"ה
22 כתוב: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן
וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל…".
בברכה אשר בסיפא של הספר, מזכיר יעקב לראובן את מעלליו: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי
אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז; "…כִּי
עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (מ"ט 3-4).
בלי למצמץ, חיברו חז"ל גרסה
חלופית לסיפור: "וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה
עליו הכתוב כאילו שכב עמה" (בבלי, שבת נ"ה
ע"ב). במילים אחרות, המקרא אומר:
"וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה"; התלמוד קובע:
"כאילו שכב עמה".[88]
78.
בדברים ו' 7
נאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ
וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". כדי להצדיק את
התושב"ע, קבעו חז"ל:
"אל תקרי 'ושננתם', אלא ושלשתם; לעולם
ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד" (בבלי, קידושין ל'
ע"א). בכך הוסיפו הרבנים חטא על פשע; לא רק
שהעזו לשנות את הכתוב ב'קריאת שמע', הם אף הוסיפו מצווה שאינה כתובה בתורה: חייב
אדם ללמוד שני שלישים מחייו את המשנה והתלמוד.
79.
בבראשית ב'
16-17 גוזר אלהים על האדם את המצווה הבאה: "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ
מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". למרות הדברים הברורים, ר'
יהודה אמר:
"אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר: ויצו ה' אלהים על
האדם" (בבלי, סנהדרין נ"ו
ע"ב). במילים אחרות, התורהאומרת
מפורשות כי ה' ציווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת; אך
בהסתמך על אותו פסוק (פס' 16), קבעו חז"לכי
אלהים ציווה על האדם שלא יעסוק בעבודה זרה.
80.
בבראשית ב'
6-7 כתוב: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי־הָאֲדָמָה.
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו
נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". כלומר: קודם הִשקה ה' את
האדמה ואז יצר את האדם.חכמי התלמוד הפכו את
היוצרות וקבעו "שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם
רחמים וירדו גשמים וצמחו" (בבלי, מנחות ס'
ע"ב). דהיינו, על-פי התורה,
קודם העלה אלהים אד מן הארץ להשקות את האדמה ואחר כך, יצר את האדם; לפי חז"ל,
קודם יצר אלהים את האדם ורק לאחר מכן ירדו הגשמים.
81.
בבראשית א'
29 אומר אלהים לאדם וחווה: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ
זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ
זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". ובפרק ט' 3 נאמר לבני נוח:
"כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב
נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל". כלומר: הרשות לאכול בשר ניתנה רק בתקופתו של נוח.
אף על פי כן, לא היסס ר'
יהודה בן תימא לשנות
את סדרי בראשית, וקבע: "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין
לו בשר ומסננין לו יין" (בבלי, סנהדרין נ"ט
ע"ב). במילים אחרות, לפי התורה,
התחילו בני-האדם לאכול בשר לאחר המבול; על-פי התלמוד,
אדם הראשון נהנה מבשר כבר בגן העדן.
82.
בבראשית ל"ח
מסופר כי תמר הצילה עצמה משריפה, בכך שהוציאה את "הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים
וְהַמַּטֶּה" אשר הפקיד בידה יהודה (פס' 18-25). חז"ל טוענים
כי אותו מטה ממש, לא היה אלא מטהו של משה (בראשית
רבתי, פרשת וישב). טענה זו מתגלה כביזרית ותמוהה משני טעמים: ראשית,
אין לה כל סימוכין במקרא; שנית,
כיצד ייתכן כי המטה שקיבלה תמר מיהודה היה של משה, אם באותה תקופה משה טרם נולד?..
83.
בבראשית מ"ט
13-14 כתוב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת
וְיַרְכָתוֹ עַל־צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין
הַמִּשְׁפְּתָיִם". מברכה קצרה זו, פסקו חז"ל"שהיה
זבולון עוסק בפרקמטיא [מסחר], ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו" (בראשית רבה, פרשת ויחי
צ"ט).[89] ומניין
הסיקו חז"ל כי יששכר לומד גמרא בישיבה? "רובץ בין המשפתים, אלו שלושה
שורות של תלמידי חכמים, שהן יושבים לפניהם" (שם, צ"ח). כלומר: ללא כל
ביסוס מקראי ובניגוד מוחלט לפירוש האמִתי של המילה 'מִּשְׁפְּתָיִם' (שמשמעותה:
מכלאות-צאן[90] או
כיריים[91]), בדו הרבניםמלִיבם
הסכם לא-כתוב בין זבולון ליששכר, אשר לפיו יממן זבולון את לימודי הגמרא של אחיו.[92]
84.
בספר מלכים
ב' פרק
י' נאמר: "וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן…" (פס' 1). חז"ל קבעו,
יש מאין וללא כל גושפנקא מקראית, כי בנוסף לכך היו לאחאב עוד שבעים בנים ביזרעאל (אסתר רבה פרשה
א').[93]
85.
בישעיהו א' 15
כתוב: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם
כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". חז"להתעלמו
מכך וקבעו על דעת עצמם "שכל המרבה בתפילתו, נענה" (מדרש שוחר טוב, שמואל
פרשה ב').[94]במילים אחרות, המקרא מזהיר
כי בנסיבות מסוימות גם אם נרבה בתפילה, היא לא בהכרח תשמע;[95] חז"להבטיחו
באופן קטגורי כי כל המרבה להתפלל תפילתו תענה.
86.
בספר בראשית א' 1
נאמר באופן ברור: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת
הָאָרֶץ". כנגד התיאור הפשוט לעיל, מתעד התלמוד
הירושלמי כיצד
החליטורבני בית הילל לשנות
את סדר הבריאה ולקבוע: "הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים" (דף י,ב פרק ב
הלכה א גמרא).
87.
בנחמיה ז' 7
כתוב: "הַבָּאִים עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמְיָה
נַחֲמָנִי מָרְדֳּכַי". בפרק י"ב 47 נאמר: "וְכָל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי
זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים
דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ…". משני הפסוקים לעיל ברור מעל לכל ספק כי השמות
'נחמיה'[96] ו'זרובבל'
מתארים שני אנשים שונים בתכלית. חז"ללא
התרשמו מכך וקבעו: "זרובבל שנזרע בבבל ומה שמו, נחמיה בן חכליה" (בבלי, סנהדרין ל"ח
ע"א). דהיינו, משני אישים שונים לגמרי, עשו חכמי התלמוד אדם אחד. לראיה כי
מדובר בטעות, ניתן לצטט את ר' יעקב עמדין,[97] אשר
אמר על מאמר חז"ל כי מדובר ב"דבר תמוה שהרי הוא נגד פשט הכתובים
המבוארים בספרים של עזרא ונחמיה".
88.
חז"ל קבעו
חוק ברזל מקראי, לפיו "כל מי שנאמר בו: לך לשלום, הלך וחזר. וכל מי שכתוב בו:
בשלום, הלך ולא חזר" (שמות
רבה, פרשת שמות ה').[98]אך הנה 3 דוגמאות הפוכות לכך מהתנ"ך: א- בבראשית כ"ח
20-21 נודר יעקב "נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי
בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד
לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי
לֵאלֹהִים". לאחר מכן מסופר כי הוא אכן שב בשלום (ל"ג 18-20); ב- לפני
שיצא יפתח למלחמה בבני עמון, הוא נדרכי "הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי
בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה'
וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים י"א
31). בפסוק 34 נאמר כי שב יפתח הביתה בשלום לאחר שהכניע את אויביו; ג-בספר שמואל
א' כ"ט
7 קורא אכיש מלך גת לדוד ואומר לו: "וְעַתָּה שׁוּב וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם
וְלֹא־תַעֲשֶׂה רָע, בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים". לאחר מכן מסופר כי דוד
אכן שב בשלום, הביס את אויביו ושִחרר את השבויים (כ"ט 11 – ל' 19).
89.
סדר
הבריאה, כפי שמתואר בבראשית
א', מובן למדי: דגת הים נבראה ביום החמישי (פס' 20-22) ובני האדם
ביום השישי (פס' 27). מהפרק עולה באופן ברור כי קיימת הבחנה מהותית בין הדגים לבין
בני האדם ומדובר בשני סוגי בריאה שונים לגמרי. ר'
יהודה לא
התרשם מכך וקבע כי בים קיימים יצורים אשר חציים צורת אדם וחציים צורת דג (בבלי, בכורות ח'
ע"א). בפירושו לקטע, מכנה אותם רש"י בשם
"סירנות",[99] קרי:
בתולות ים. למקרה שתהיתם,ההלכה בעניין
זה קובעת כי בת הים אינה כשרה למאכל![100]
90.
במזמור קי"ט 126
נאמר: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". הפרק כולו מהווה שיר
הלל ושבח ולמצוות התורה ולקיומן ולכן, מההקשר מובן כי כוונת הפסוק איננה אלא לכך
שבמקום לעשות כמצוות ה', בחרנו כעם להפר אותן. חז"לסטו
לחלוטין מפירושו הברור של הפסוק וקבעו: "כי על פי הדברים האלה, לומר לך דברים
שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה… "עת לעשות
לה' הפרו תורתך, אמרי: מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל" (בבלי, תמורה י"ד
ע"ב).[101] הבנתם?
על-מנת שלא תישכח התורה, מוטב לעקור אותה! [102] במילים
אחרות, התלמוד מוכן
להרחיק עד למחוזות האבסורד ובלבד שיצדיקו את קיומה של התושב"ע ואת העלתה על
הכתב.
91.
בספר יהושע ה' 4-5
כתוב: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל־הָעָם הַיֹּצֵא
מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר
בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. כִּי־מֻלִים הָיוּ כָּל־הָעָם הַיֹּצְאִים
וְכָל־הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם
לֹא־מָלוּ". כלומר: הכתוב מדגיש כי כל הזכרים שיצאו ממצרים נימולו. בניגוד לכך,
טענוחז"ל כי
"לא בִקשו ישראל למול במצרים, אלא כלם בטלו המילה במצרים, חוץ משבטו של
לוי" (שמות רבה,
פרשת בא י"ט). דהיינו, בתנ"ך נאמר "כִּי־מֻלִים הָיוּ כָּל־הָעָם
הַיֹּצְאִים" ממצרים; חז"ל
החליטו כי רק שבט לוי נימול.
92.
בנחמיה ח' 15
נאמר: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס
וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". מהכתוב
לעיל נמצא כי הדס אינו עץ עבות![103] והנה,
למרות שהפסוק מונה סוגי עצים שונים ומבדיל בין הדס לעץ עבות, טענו חז"ל:
"היינו הדס היינו עץ עבות" (בבלי, סוכה י"ב
ע"א). כלומר: לפי התלמוד,
הדס ועץ עבות הם היינו הך.[104]
93.
לאחר
שהושלמה כל מלאכת הבריאה, כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה
וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א' 31). ר' נחמן
בר שמואל לא
התרשם מהקשרו של הפסוק וקבע: "הנה טוב מאד – זה יצר טוב. והנה טוב מאד – זה
יצר רע" (בראשית רבה,
פרשת בראשית ט'). בדומה לכך, על סמך הפסוק: "וייצר ה' אלהים את האדם…"
(ברא' ב' 7), החליטו חז"ל כי
"שני יצרים ברא הקב"ה: אחד יצר טוב ואחד יצר רע" (בבלי, ברכותס"א
ע"א). קביעות אלה תמוהות ביותר בהתחשב בכך שהמושג 'יצר טוב' אינו מופיע במקרא
ולו גם ברמז![105]
