לבן הארמי קווים לדמותו

לבן  הארמי קווים לדמותו

א.          מבוא קצר

לבן הארמי מוצג לא אחת  כהיפוך אותיות שמו הינו כ  -נבל.   לא רק אצל פרשני חז"ל , אלא גם לאורך הדורות עד ימינו. ואני שואל האומנם? האמנם האיש הזה משולל כל שמץ של תכונה חיובית או מעשה חיובי לחלוטין, עד כי שמו צריך להיות  מונצח לשמצה מדור לדור?

והרי חכמנו  בעצמם אומרים הוי  דן כל אדם לכף זכות. אם כך אומרים הם הבה ונדון קודם כל את לבן לכף זכות ולאחר מכן נראה מה המגרעות והמעשים שיכולים להפחית מכף זכות זאת. היינו נראה את החיובי והשלילי אצל האדם הזה ואין ספק שיש בו לא מעט מהתכונות שאינן מקובלות בתפיסה התרבותית אנושית כחיוביות, וההפך.

אך לקחת את שם התואר "הארמי" ולהפוך אותיותיו לרמאי, זה כבר התחכמות שאינה מן התורה ואין התורה מבקשת לדרוש אותה כך. בוודאי לא על ידי חכמי תרבות.

הסקירה על לבן צריכה להיות מלאה היינו כדי לעצב את דמותו כפי שעולה מן הכתובים יש לבחון את לבן מראשית הופעתו בתורה . הבחינה צריכה להיות מקרא לגופו ככתבו וכלשונו. בלא התחכמויות ותוספות ואגדות ומסורות של בעל פה. ולו רק בשל הטעם לפגם בהיותם של אלו לא אחת מגמתיות  עד לקיצוניות מגוחכת. (וראינו זאת בפרשנות חז"ל לדמותו של  עשו)

יש לבנות את אישיותו של לבן לפי התיאור המקראי בכלים הספרותיים וההיגיון הצרוף הקיים בנו.

כדי לגבש תמונה נכונה וסבירה של האיש נבחן את מעמדו משפחתו הקשר המשפחתי לאבות האומה שלנו וכדומה,.

ב.             תולדות המשפחה בגולה עד היציאה לארץ כנען.

אחרי דור הפלגה אנו שומעים על נח שהוליד שלושה בנים שם חם ויפת  ונאמר שמאלה נפוצה כל הארץ.  כאמור: בראשית ט : " יח וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.  יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. 

מכאן אנו לומדים שגויי הארץ נפוצו משלושת בניו של נח.

אם נתייחס להתייחסותנו כידוע לשם  כי שמים אנו, נאמר לנו בתורה כך:

פרק י כב:" כב בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם.  כג וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ.  כד וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת-שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת-עֵבֶר.  כה וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים  שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן. 

דומני שהשם ארפכשד  שבשמו ישנן האותיות כשד ברצף מלמד על זיקה מסוימת לעיר אור כשדים שבמסופוטמיה. אך זו השערה בלבד מכל מקום הוא  היה לפי הנראה בנו הבכור של  שם  אשר ילד את שלח אשר ילד את עבר.

על עבר נאמר בפרק י  פסוק כא כך:

כא וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם-הוּא  אֲבִי כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל

מה פירוש" גם הוא" הרי לא סתם כתבה התורה צמד אותיות זה והרי ברור שגם לשם היתה אישה וגם היא ילדה לו ילדים ,אלא  שהתורה רוצה ללמד אותנו  שעבר הוא אדם או ממלכה חשובה.   והדגש הוא על כך שבני שם חשובים בזכות עבר ושם חשוב בזכות עבר. עבר  שורשם של העברים הקדמונים היתה משפחה ששמה לה מטרה למנוע את התפלגות האנושות ולשמור על אחווה רעות ויותר מהכל ליכוד.

 אברהם העברי  יוסף שגונב מארץ העברים ועוד ועוד מלמד אותנו  שהשם שלנו או המקור שלנו הוא למעשה מעבר. אנו נקראים  . כמו שנאמר  בבראשית פרק מ שיוסף אומר בפסוק ט"ו " כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר." 

משמעות הדבר שארץ כנען - הארץ בו ישב יעקב  עם משפחתו

 היא ארץ העברים הקדמונית.

אגב לפי מאגר ספרות הקודש מופיעים בתנ"ך 53 פרקים בהן הביטוי " עברים " מופיע 73 פעמים.  אך לגבי ארץ העברים אנחנו כאמור שומעים אצל יוסף  כאמור " "ארץ העברים"

בראשית ל"ז " פסוק א: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. 

למלה עבר יש גם קונוטציה למשמעות של מעבר או מהצד השני כמו "מעבר לנהר"

לפי זה אפשר לומר שממלכת עבר היתה  מצדו המזרחי של נהר פרת ( וראה שם שם דעת מקרא) כמו שנאמר ביהושע כד ב

פסוק ב: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר; וַיַּעַבְדוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. 

 ישנם חוקרים המזהים את שבטי העפירו או החבירו עם העברים הראשונים גם בשל הדמיון בשם וגם בשל מכתבים או עדויות ארכיאולוגיות שנמצאו המקבילות לתיאורים שבתנ"ך לעניין הפסוק הנ"ל מיהושע אפשר לציין כך:

במכתבי אל עמארנה מתלוננים הווסלים בערי כנען שמונו מטעם המצרים על חדירת החבירו  ( יש מקומות בהם הם נקראים עפירו)אשר כובשים את הארץ ומבקשים מפרעה שישלח את צבאו לתקוף אותם לפני שהארץ תיפול לשליטתם  התיאור מקביל לתיאור של כיבוש הארץ בידי העברים בתקופת יהושע בן נון.

לפי שאני קורא בפירוש בדעת מקרא אני לומד שמתעודות שנתגלו בתל אבלה  ( בסביבת חלב שבצפון סוריה ) לומדים שהיתה קימת ממלכה גדולה שנקראה עבר זמן רב קודם שבא אברהם לארץ כנען, והממלכה הזו חלשה גם על כל ארצות עבר הנהר המערבי.

דעת מקרא מפנה אותנו לימי שלמה בספר  מלכים א פרק ה  פסוק ד

"כִּי-הוּא רֹדֶה בְּכָל-עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד-עַזָּה--בְּכָל-מַלְכֵי, עֵבֶר הַנָּהָר; וְשָׁלוֹם, הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו--מִסָּבִיב."

כאן מובא עושרו של שלמה ותחום ממלכותו הגדולה שהיא מתפסח ועד עזה כולל כל ארצות עבר הנהר כאן לפי פירוש דעת מקרא הכוונה לכל הארצות היושבות ממערב לנהר פרת ועד לגבול מצרים תפסח עיר מנהלית של שלמה שישבה על הפרת ועזה בפנה הדרומית של הממלכה גם היא עיר מנהלית יתכן , כך נאמר בפרוש שמשל גם על כמה ארצות שמעבר לנהר פרת מזרחה  ( וראה ש"ב י  טז- יט )

"וַיִּרְאוּ כָל-הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר, כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּשְׁלִמוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַבְדוּם; וַיִּרְאוּ אֲרָם, לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן"

כלומר שלמה השאיר את המלכים על כנם אך גבה מהם מס עובד. אלו המלכים  ,כאמור, ממזרח לנהר פרת

אם מחברים את הנאמר בשלמה לנאמר בבראשית לומדים שממלכת עבר היתה קדומה עוד לימי אברהם שיצא מאור כשדים לכנען. וייתכן כי ישבו באותה ארץ  העברים הראשונים שמצאצאיהם כאמור נולדה האומה היהודית.

מעבר ואילך התורה מציינת את השתלשלות הדורות או אילן היוחסין ומתעכבת דווקא על תרח.

נשאלת השאלה מדוע תרח ולא אברהם?  האם משום שהוא אביו או בשל גורם אחר?

לשם כך יש לבדוק את הדברים הכתובים בתורה צעד אחר צעד כדלקמן:

עבר מוליד את פלג . למה פלג? דומה שהשם סמלי ובא כדי למנוע את הפילוג באוכלוסייה של אותם הזמנים. עבר חש או הרגיש ברוחו שעומדת להיות איזו התפלגות  קטסטרופלית כתוצאה ממעשה מגדל בבל . פלג יולד את רעו.  רעו  ואפשר והיה שמו רעות והתיו נשמטה. מכל מקום השם מציין תקווה לרעות ואחווה בין אדם לרעהו כדי לגרום לליכוד ולא לפירוד.  רעו יולד את שרוג  שפירושו שריג מעין שריג של ענף גפן. היינו רמז להתחברות היינו גם מרמז להתלכדות.  שרוג מוליד את אביו של תרח הוא נחור. תרח מוליד את אברם את נחור ואת הרן. ואצל תרח נאמר:

ואלה תולדות תרח. היינו התורה שמה את הדגש על תרח. וכל מה שבא אחריו. [1] נראה שנחור הוא בית האב הוא יולד את תרח וזוהי לפי הנראה המשפחה היחידה שנשארה מכל משפחות העברים או החבירו שסובבו בכנען ובמסופוטמיה. משפחה שהשתקעה באור כשדים.

אם נקשר את עניין תרח לסיפורי יוסף שאומר, כאמור לעיל, "גנוב גונבתי מארץ העברים" נבין שאור כשדים אינה ארץ מולדתו של תרח, אלא דווקא כנען. ארץ כנען היא ארץ מולדתו מאז ומתמיד.  ונחור או אבותיו של נחור  עקר מארצו צפונה והגיע לארם נהרים והשתקע בעיר אור כשדים. יתכנו כמה סיבות לנדודי המשפחה ראשית אם הזיהוי של עפירו או חבירו עם  העברים הוא אכן נכון, הרי יתכן שהמשפחה  הגיעה עם כיבושיהם או נדודיהם עד לארם נהריים ובחרה להשתקע שם. אפשרות אחרת יתכן ושמע ארצות הנהרות פרת וחידקל שפוריות הן  הביא את זקן המשפחה להחלטה לעקור מכנען צפונה לארץ הנהרות. מה שברור שמשפחת תרח היא משפחה שמוצאה מכנען  ולא מארם נהריים ותרח עצמו הוא מצאצאי עבר.  כלומר: ארץ העברים היתה מאז ומתמיד ארץ כנען, וההיסטוריה התנ"כית המספרת על נדידה מאור כשדים לכנען היא בעצם חזרת השבט העברי למקורו לכור מחצבתו לכנען.

אם אנו לומדים שבמהות היהודית, מעצם התהוותה, קיים היסוד של הנדודים  כך שהמושג " היהודי הנודד" אינו פרזה, אלא אמת היסטורית מרגע היות העברי על פני האדמה. הזהות היהודית לפי התורה מתמקדת באותה משפחה יחידה שהגיעה לגולה נכשלת , מן הסתם, בניסיון להשתקע בה וחוזרת למקורותיה היינו לארץ כנען. או כפי שיוסף קורא לה ארץ העברים.

ההגעה לאור כשדים  - ארץ הכשדים -  של משפחת תרח, היתה לדעתי , כאמור לעיל, עם נדודי וכיבושי  החבירו. הם פשטו צפונה לכיוון ארם נהריים, והטילו עוגן במקומות שונים בהם מצאו לנכון להשתקע בהם. משפחת תרח בחרה באור כשדים.

תרח משתקע באור כשדים מוליד ילדים ונאמר לנו שאחד מילדיו מת באור כשדים הוא הרן.

יא כח: " כח וַיָּמָת הָרָן עַל-פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. " 

מבחינת האמונה, תרח היה פגני מיסודו. היינו, עובד אלילים. זאת אומרת בלא זיקה לדת מונותאיסטית בלא זיקה ליהדות.  אך בהחלט בעל זיקה לארצו מולדת המשפחה היא ארץ כנען.

בנו הרן מת עוד בימי חייו היינו האב רואה במות בנו.

אשתו של בנו אברם עקרה  ,והמחשבה שאולי שינוי מקום יכול להשפיע עליה שתלד.

לפי חז"ל ,מצב המשפחה לא היה בטוב והם סבלו מאנשי הסביבה .  העברים נרדפו על ידי הגויים באור כשדים  גם השם אור מציין אש, וכשדים  מזכיר שדים. היינו כשם העיר כך תושביה. אנשי מדון ורוע  חלקם אולי קוסמים ומכשפים אנשים פרימיטיביים בחלקם.

כל הנסיבות הללו יחד מות הבן עקרותה של שרה ורדיפת המשפחה על ידי תושבי המקום הביאו , מן הסתם, את תרח לכדי מחשבה לעקור מן המקום ולשוב לארצו מולדתו ארץ כנען.

כלומר: ההחלטה לצאת את אור כשדים וללכת אל ארץ כנען היא החלטה אישית ואנושית מקומית של תרח. ולא על פי צו אלוהי. מהסיבות שמנינו לעיל ואחרות תרח מחליט לעזוב את המקום ולנדוד אל ארץ כנען.

בהמשך אנו שומעים :

לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  לב וַיִּהְיוּ יְמֵי-תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.  

זאת אומרת מתוך החלטה פנימית לוקח תרח את אברהם את לוט (בן הרן שמת טרם זמנו) את אשת אברם העקרה - שרי והם מתכוונים ללכת לארץ כנען. הם מגיעים לעיר חרן ויושבים שם אולי בשל מחלתו של תרח או אי יכולתו להמשיך ובאמת נאמר שתרח מת בחרן.[2] נחור אחי אברהם חושב שאכן נכון הוא לעזוב את אור כשדים  שבה רק צרות יש לעברים. אך די ללכת עד חרן שכאן טוב יותר ואפשר להסתדר טוב עם אנשי הארץ ולכן אין צורך להרחיק עד ארץ כנען. נחור  נשאר בחרן ולדעתי הפך עד מהרה למנהיג וראש למקום. עד כדי כך שלימים נקראה עיר על שמו.

אברהם ותרח חושבים אחרת, אלא שתרח מת.

מכאן שהציווי לאברהם  "לך לך מארצך ומולדתך ומבית אביך  אל הארץ אשר אראך". הוא בעצם ולמעשה ציווי לחזור לנקודת המוצא. אל המולדת.  ולא למקום אחר לא מוכר

אלא שבניגוד לתרח שיודע בדיוק לאן פניו מועדות  ארץ כנען,  אברהם הולך מתוך מניע אישי שלו ורצון חופשי שלו, אברהם הולך לארץ "אשר אראך" היינו כביכול הולך לארץ שאלוהים מצווה אותו ללכת אליה.

השאלה מדוע אלוהים צריך לצוות על אברהם ללכת לכנען כאשר אביו ממילא רוצה ללכת לכנען?

התשובה לכך, לדעתי היא ההשתקעות של תרח בחרן. תרח הולך עד חרן ומשום מה נעצר בחרן ומת שם.  נחור החליט להישאר שם החשש היה שגם אברהם ישאר במקום מותו של אביו.  והמסע לכנען ייעצר. מכאן בא הצו האלוהי לאברהם להמשיך את דרכו של אביו וללכת לכנען.

לסיכום מצאנו שישנה כאן מחזוריות נדודים.  העברים הראשונים (אולי חבירו) שהיו בכנען נולדו שם, וזו היתה ארצם ( גנוב גונבתי מארץ העברים) העברים  שהגיעו לארם אור כשדים – תרח.  נחור שנשאר בחרן הקים את משפחתו שם  ועל שמו נקראה העיר נחור , אליה מגיע אליעזר לקחת אישה ליצחק בן אחיו של נחור-  אברהם. ואברהם העברי עצמו החוזר לכנען לכור מחצבתם של העברים. היינו לארץ מולדתו והפעם בצו אלוהי! ארבעת האימהות הן למעשה מצאצאי  נחור בעוד האבות הם צאצאי  אברהם. נחור חשב לפי הנראה להיטמא בין הגויים היינו להיות מן המתבוללים הראשונים בהיסטוריה היהודית בעוד תרח – וממשיכו  אברהם חשב להגיע לארץ כנען ליצור שם  מרכז יהודי עולמי ומשם להיות אור לגויים.  המניע של תרח הוא רצון לצאת מהמצוקה הקיימת ולחזור אל השורשים לכנען בלא שום הילה דתית או צו אלוהי. הוא הראשון שחשב לעלות לכנען. אברהם עולה לא"י לפי צו אלוהי לפי הוראת שמים.

הרן מת עוד בהיות משפחת תרח באור כשדים אך גם ממנו ישנם צאצאים  שלושה ילדים, יסכה שמה השני של שרי אשת אברם לימים שרה ואברהם. מלכה אשת נחור  ולוט שהולך עם דודו אברהם לארץ ישראל.

ג.              לבן הארמי הרווק: הפגישה הראשונה עמו בתורה

הפגישה הראשונה שלנו בתורה עם לבן היא בפרק כ"ד בבראשית כאשר אליעזר עבד אברהם יוצא צפונה אל ארם נהריים מקום שבת משפחת אברהם כדי לקחת אישה לבנו יצחק. אליעזר לוקח עשרה גמלים וכל טוב אדונו והולך אל ארם נהריים אל עיר נחור[3].  . ואמנם נאמר כי בבואו למקום " וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ.  היינו בת המשפחה מגיעה

מכאן ואילך הכל נעשה ומתרחש במהירות שכולם רצים!

אליעזר רץ לקראת רבקה. רבקה טובת לב מתגלה כיפת מראה ואצילת נפש ומשקה את האיש ואת גמליו. וכאן קורה דבר מעניין: במצב הטבעי הרגיל היינו מצפים שהוא יודה לה על מעשיה ישבח אותם יהלל אותה מכל מקום ידבר יאמר דבר מה אך לא! נאמר כי:"  וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ--לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא." כלומר: אליעזר מכונס בתוך עצמו עם שליחותו עם יד האלוהים במעשיו, הוא נפעם ומשתומם ממעשי החסד של האישה ועם זאת חושב האם הצליח ה' את דרכו. זאת אומרת הצו המונח על ראשו והשליחות הם הדברים המעסיקים אותו מכל, ולאו דווקא הגינונים של אמירת תודה או הלול מעשיה של רבקה.

וכאן אנו עדים לעוד מעשה מדהים:

מיד לאחר המעשה נאמר:"  וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר  כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" .  המשפט ברור ואינו משתמע לשני פנים נאמר מפורשות אליעזר לא דיבר מלה המשיך להחריש אך עבר לידי מעשה: הוא לוקח את התכשיטים והוא עצמו שם אותם על ידיה! היינו הוא עצמו שם את הצמידים על ידיה ולא אומר מלה.  ואפשר כי תוך כדי ששם את הצמידים דיבר או אחרי שסיים לשים אותם על ידיה דיבר, זה הינו הך מבחינת המשמעות אך אז הוא שואל אותה: "וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ, הַגִּידִי נָא לִי; הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ, לָלִין."

לא הייתי חושב לומר שהנחת הצמידים על ידה ונתינת המתנות, הם בעבור מידע שתאמר לו או בעבור קניית לבה שתסדר לו מקום ללון.  אם כי דעה כזו לגיטימית שתהיה. נראה לי שהדבר מוכיח על ביטחון רב שאלוהים הצליח דרכו ושזו האישה המתאימה ליצחק.

עתה אומרת לו האישה:" כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו, בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי--בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר.  כה וַתֹּאמֶר אֵלָיו, גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ--גַּם-מָקוֹם, לָלוּן.  "

כלומר עונה ברצף על שאלותיו לשביעות רצונו המלאה.

שוב! מעשה אליעזר הוא; השתחוות והודיה לאלוהי השמים. שום מלה לרבקה! היינו עדיין דבק  בכל נשמתו וגופו בשליחותו תחת השגחת האלוהים. והאיש מברך את האלוהים:  וַיִּקֹּד הָאִישׁ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה.  כז וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי; אָנֹכִי, בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה, בֵּית, אֲחֵי אֲדֹנִי. "

רבקה אשר רואה את התייחדו של האיש ,אשר על הגמלים, עם אלוהיו ,לא מפריעה לו בתפילתו וברכתו את אלוהיו, אלא מנצלת את פסק הזמן לרוץ הביתה ולבשר את הבשורה לבני הבית."  וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָ, וַתַּגֵּד, לְבֵית אִמָּהּ--כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה."

היה לה אח אחד לרבקה זאת אנו יודעים מהכתובים. נשאלת השאלה מדוע אמרה הדברים לבית אמה ולא לבית אביה? ומדוע לא סיפרה את בואו של אליעזר לאחיה?

נראה לי שקל יותר לאישה לדבר עם רעותה או אמה ולא עם אחיה או אביה מה עוד שמדובר ברכוש זהב וצמידים שקיבלה.

אפשרות אחרת שאולי ידעה את חמדנותו של לבן אחיה ולכן לא רצתה לעורר את תאוותו לכן לא אמרה לו אלא לאמה.

אפשרות אחרת שעולה בדעתי היא שבית אמה הוא שם כולל לה לאמה שלה לאביה לאחיה ולכל יושבי הבית. מעין בית אב בשם האם! משמעות הדבר שהאם היתה הדומיננטית בבית ולא בתואל האב.

עד כאן דברים כהוויתם ועתה לעניין לבן ואני קורא משפט משפט כהוויתו וכפי שנכתב בתורה בהנחה שאין מלה מיותרת בתורה  והדברים  לא במקרה נכתבו כפי שנכתבו. ובכן כך נכתב בהמשך:

כט וּלְרִבְקָה אָח, וּשְׁמוֹ לָבָן; וַיָּרָץ לָבָן אֶל-הָאִישׁ הַחוּצָה, אֶל-הָעָיִן.  ל וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת-הַנֶּזֶם, וְאֶת-הַצְּמִדִים עַל-יְדֵי אֲחֹתוֹ, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה-דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַגְּמַלִּים, עַל-הָעָיִן. 

הכלל הוא ידיעה כללית שלרבקה יש אח אחד ושמו הוא לבן .זה הכלל וכאן הוא מסתיים. ולהלן הפרטים:

לא נאמר איך נודע הדבר, ללבן אלא אם נקבל את פירושי האחרון לכך ש"בית אמה" כולל בתוכו את כל יושבי הבית; אביה אחיה משרתים וכד' . אחרת אי אפשר להבין מניין לבן ידע על בואו של אליעזר. נכון שהמשפט הבא הוא כעין מאמר מוסגר שלבן ראה את הנזם על אפה ואת הצמידים על ידיה של אחותו. אך בכל זאת הקדים הכתוב את הריצה לראיה . היינו המעשה קודם לראיה ולנתוח או עיבוד הראיה במוח. דבר  ראשון, לבן רץ לקדם את פני אליעזר ונכון שהצמידים והזהב עוררו בו משהו. אך הכתוב לא אומר לנו מה הם עוררו בו זאת עלינו לנחש ממעשיו של האיש!

זאת אומרת שכשם ש"מלבישים" עליו על לבן שהיה חמדן והזהב עיוור את עיניו ורצה עוד להגדיל רכושו אפשר גם לומר שהזהב והצמידים שנתן אליעזר לאחותו עוררו את  אהדתו של לבן  לאיש בשל רוחב לבו וידו הפתוחה והנדיבה.  או שעצם הופעת אחותו עם הנזם והצמידים סימנו מעין אות שאכן אדם זר בא להתארח. שאחרת מניין כל אלה? אלו שתי אפשרויות בהחלט מתאימות למצב המתואר כאן. אך יש לקרוא הלאה:

לבן אומר לו במילים נרגשות ויפות: "לא וַיֹּאמֶר, בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה; לָמָּה תַעֲמֹד, בַּחוּץ, וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. "

ראשית הוא קורא לו ברוך ה' היינו למרות שלבן עובד אלילים ,הוא בכל זאת נצר למשפחה שממנה יצא אברהם לוט ויודע יפה מי הם העברים ומה אמונתם. לבן  ואביו בתואל הם מהמתבוללים והנטמאים בגויי הארץ, אך הם יודעים את מקורם ולכן הוא מכבד את אליעזר  ומשווה עצמו אליו או מיישר קו עמו כשאומר לו ברוך ה'.  סביר לחשוב גם שלבן דאג טרם צאתו לבקש מנעריו לפנות מקום לגמלים, זה נובע מעצם אמירתו "ואנוכי פניתי הבית ומקום לגמלים":

היינו רואים כאן קבלת פנים יוצאת מן הכלל יפה ונעימה ומכובדת.  וגם בהמשך כאשר אליעזר בא לבית לבן:

לב וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה, וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים; וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא, לַגְּמַלִּים, וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו, וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.  לג ויישם (וַיּוּשַׂם) לְפָנָיו, לֶאֱכֹל, . 

לבן מקיים כלשונו את דבריו הוא דואג לגמלי האיש מקבל תבן ומספוא לגמלים מים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו וגם שם לפניו אוכל כמובן גם לאנשים שאתו. זו אכן קבלת פנים יפה שמתאימה למשפחת נחור  ותרח והא ראיה שכדוגמתה ראינו אצל אברהם כאשר מקבל את המלאכים בביתו.

אליעזר מדבר ולא מסתיר דבר הוא מתאר את רכושו של אברהם אדונו כאשר הוא אומר"לה וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי, מְאֹד--וַיִּגְדָּל; וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר, וְכֶסֶף וְזָהָב, וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. "

כלומר ראה לאיזה עושר אני עשוי להכניס אותך ואת ביתך אם תתן לי את אחותך לבן מעבידי לאישה.

בהמשך אליעזר מתאר את כל המסע והאותות שביקש ומסיים כאשר אומר: אמרו לי אם כן אקח אותה עמי ואם לא אלך לי. והוא לא מזכיר מילה אחת על הרכוש כלומר המסקנה היא  שאם תאמרו לא היא תישאר עם הרכוש שקיבלה.

התשובה של לבן  ובתואל היא:

"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב.  נא הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.  

הם מדברים שוב בשפתו של אליעזר ואומרים שמה' יצא הדבר היינו מאלוהי ישראל ( ולא מהאלילים או התרפים שלהם) הם לא רוצים להתווכח על דבר ה' מטוב ועד רע כי הדבר הוא משמים. ולכן הוא יכול לקחת את רבקה שתהא אישה לבן אדונו של אליעזר.

שוב: תגובתו של אליעזר היא לא לברך את  האנשים האלו שמוכנים לתת לו את רבקה, אפילו תודה לא אומר להם אלא משתחווה לה' . היינו ההודיה היא ל ה' ולא לבני האדם!

איש לא ביקש מאליעזר זהב  ומגדנות לא לבן לא בתואל לא אמה של רבקה ולא אנשי הבית

אליעזר מעצמו הוציא משקו ונתן כאמור:" נג וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת--נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ. "

לאחר קבלת המתנות ישבו האנשים ליד השולחן אכלו ושתו. ובבוקר רצה כבר אליעזר לחזור עם רבקה לכנען כי רבה היא הדרך ולפי הנראה גם רצה לקצר את זמן ההמתנה של יצחק לאשתו לעתיד.

" נד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ--וַיָּלִינוּ; וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. 

ואז באה כביכול המכה מתחת לחגורה

"וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ. 

שתי שאלות מדוע בתואל לא היה באותו מעמד? וקולו לא נשמע. שאלה אחרת מדוע לאחר ההסכם לתת את הבת ניסו השניים להחזיקה עוד  כשנה בביתם!

לשאלה הראשונה דומה שהאנשים הדומיננטיים בבית היו  האם והאח לבן ,וחיזוק לכך שנאמר  לעיל  " בית אמה" ולא " בית אביה"  "וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָ, וַתַּגֵּד, לְבֵית אִמָּהּ--כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה"

אשר לרצון להשאירה עוד כשנה בבית  הכתוב סתם ולא פירש. על כן אפשר לשער שלפני ששלחו את הנערה רצו שתתרגל לרעיון בבית אמה, או לאפשר לה לעכל את הרעיון וגם לאפשר לה לחזור בה אם תחליט במרוצת הזמן לא ללכת לכנען. כי יש להבין שהנערה עומדת לעשות צעד לא קל בחייה  היא צריכה לעזוב את בית אביה ואמה את הסביבה בה גדלה סביבת עובדי אלילים תרבות מסוימת עם מנהגים מסוימים וללכת אל ארץ אחרת שאינה מכירה אל אדם שאינה מכירה אל תרבות אחרת דת אחרת וזה בהחלט לא פשוט ולא קל. זה אפילו יכול להיות טראומטי לנערה כזאת לכן יש טעם לכך לתת לנערה לשקול שוב ושוב את מעשייה. ברור שגם ההורים שותפים להחלטה גורלית כזאת.

בהנחה שרבקה היתה אז ילדה קטנה ( הייתה לה מינקת דבורה) אפשר וההורים רצו שהות של זמן להכין אותה וללמד אותה את חיי הנשואים ורזיהם.

מעבר לכך יש להבין רגשותיהם של הורים שפתאום נופל עליהם ביום בהיר שהבת הקטנה צריכה לצאת למחרת כבר לארץ אחרת ואפשר ולא יראו אותה יותר. זה בהחלט מצב רגשי טראומטי אצל ההורים ואפשר להבין שירצו שהילדה תשאר אצלם עוד זמן מה.

אליעזר מבחינתו לא שקל שיקולים שכאלו. זה גם לא היה מעניינו ולא בתחום שליחותו. להפך הוא ראה שעד כה הצליח ה' את דרכו, ורצה לחתוך את העניין עד כמה שיותר מהר היינו לחזור במהירות לארץ כנען עם הנערה.

כלומר עיניין רגשי ושכלי מעורב כאן עם ניגודי אינטרסים בין השליח לבין ההורים . יש לזכור לחזור ולהדגיש שמדובר בהורים שילדו את הילדה וגידלו אותה וברגע שהיא תעזוב סביר שלא יראו אותה יותר לעולם. זה לא קל ולא פשוט.

גדלות הנפש של ההורים וההליכה לקראת אליעזר היתה הפשרה לשאול את פי הנערה.

ושני הצדדים הסכימו לכך:

"נז וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ."

הם קוראים לרבקה ורבקה מסכימה ללכת : הוריה ואחיה  משלחים אותה ואת אליעזר ואנשים הינו בדרך כבוד ומברכים אותה ואומרים לה

" וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ--אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו".

כלומר אם נבחן את לבן ומעשיו עד כה נראה אח שיודע להכניס אורחים בצורה נפלאה, יודע ליישר קו עם אורחו ומוכן הוא ואמו לתת את הנערה כדי שתתחתן עם בן המשפחה בכנען. מעשה לא קל לא פשוט מבחינה אמוציונלית ובוודאי כאשר מדובר באח ובאם. ולפי שראינו גם מדובר ברבקה שגם היתה יפת תואר ולפי מעשיה גם אצילת נפש. זאת אומרת היא היתה כמעין אבן טובה יהלום לאמה אביה ואחיה.

אך בואו של האיש מכנען עד מסופוטמיה דרך ארוכה וקשה כדי לקחת את בת המשפחה לבן המשפחה עשו את שלהם, גם בלב הוריה ואחיה של רבקה.

*

ד.            לבן הנשוי בעל המשפחה ויחסו עם יעקב

יצחק שולח את יעקב אל פדן ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחיו של רבקה אם יעקב ועשו כדי לקחת לו אשה מבנות המשפחה. זאת אומרת, מקרה אביו או סבו אברהם, חוזר על עצמו בהבדל אחד; שם, נשלח שליח כדי להביא אישה וכאן החתן המיועד הולך בגפו אל ארץ המשפחה בפדן ארם היינו אל עירו של נחור בחרן שם יושבת המשפחה.

יעקב פוגש ברועים ושואל אותם על לבן בן נחור היינו מזכיר את שם העיר או את שם בית האב נחור. גם מאוחר יותר אנו שומעים את לבן משתמש בזקן המשפחה או בראשה ולא בשם אביו באומרו" לא נג  "נג אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ-....."

כאן אנו מבינים שאכן ראש המשפחה בחרן אשר נשאר שם כמעין יתד של המשפחה הוא אכן  נחור אחי אברהם והרן. ונחור לפי הנראה היה מפורסם יותר וידוע יותר בקרב הציבור מאשר בתואל והאחרים.

הרועים מאשרים שהם יודעים מיהו נחור ומיהו לבן ועוד מוסיפים אינפורמציה שיעקב אפילו לא ביקש אותה, שהנה רחל בתו באה עם הצאן אל העין.

יעקב אשר רואה את רחל ואת צאן אביה לבן ממהר לעזור ולגול את האבן כדי להשקות את הצאן.( מובן שאין כאן שום רמז לחמדנות או להרהור בעושרו של לבן שיש לו צאן ואפילו שליחה שהולכת עם הצאן למעיין) יעקב עושה את שעושה מתוך דאגה ורצון לעזור. הוא גם רגיש מאוד כי לאחר שמשקה את הצאן. הוא מנשק את רחל נושא את קולו ובוכה מרוב התרגשות.[4]

גם כאן כמו במקרה הראשון עם רבקה רחל רצה הביתה לבשר הבשורה לבני ביתה:

יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.

ההבדל הוא ששם שם רצה רבקה לבית אמה שהיתה הדומיננטית במשפחה וכאן רחל רצה אל אביה שהוא הדומיננטי והוא גם בעל המאה; לו  הצאן. והיא גם הבת וגם העובדת שלו היינו הרועה. בדיוק כמו רבקה בת בתואל וגם הולכת אל העין  להשקות הצאן או לשאוב מים. אנו פוגשים במשפחה חקלאית שעיקר עבודתה הוא גידולי  גמלים ,צאן ובקר.

וגם כאן, כמו שם, ההיסטוריה חוזרת על עצמה לבן שומע על יעקב והוא רץ לקראתו מחבק אותו מנשק אותו ומקבל אותו בהכנסת אורחים יפה כמו שלבן יודע:

"ַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה." 

מה פירוש את כל הדברים האלה?

סביר להניח שסיפר לו את כל מעשה לקיחת הבכורה והברכה. ולפי הנראה  תרץ את מעשיו אלו כדי שהוא יזכה בבתו ולא עשו.  גם אמר לו שאמו שלחה אותו כדי לשאת אישה מבנות המשפחה ולמעשה הליכתו צפונה היתה נחפזת ואפילו מעין בריחה משום השמועה שעשו רוצה להרוג אותו.

בכך: היינו באמירת " כל הדברים האלה" ניסה יעקב לקנות את לב לבן כבר מראשית בואו: היינו, גם מבחינה מוסרית מצפונית שאחרי כל המאמץ שעשיתי  הסיכון שבהונאת האב יצחק בברכה, ובלקיחת הבכורה מעשו וכל הדרך הארוכה שעשיתי התלאות שעברתי  גם מבחינה זו אני ראוי לשאת את אחת מבנותיך קרי רחל. וגם משום שכדאי שהיא תתחתן בבן המשפחה ולא עם איש זר.

לבן בלשון חלקלקות אומר לו את האמת שהוא אכן חלק מהמשפחה ויקר הוא ללבו

"ד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים.  "

השאלה מה עשה יעקב ומדוע ישב אצלו חודש ימים ולא ביקש מיד את הנערה ויצא לדרכו חזרה כפי שעשה בזמנו אליעזר.

דומה שיעקב לא מיהר מאחר והמצב שונה והכלה אינה שקופה למשתמש כמו במקרה יצחק, שהרי הוא רואה אותה מול עיניו, סביר שגם יעקב רצה לתהות על קנקנה של רחל ועל קנקנה של לאה; אולי זו טובה מזו בשבילו. אולי מראה עיניים  מתעה? אך בזמן שישב שם לא ישב בחיבוק ידיים כעצלן או כאותם רועים ליד המעין שאמר להם מדוע הם לא עובדים?  אלא יצא לעבוד וסביר שעזר ללבן עם הצאן ושחרר את רחל מעבודה זו.

גם ללבן היה נוח שהאיש נמצא אתו ועובד לצדו.

במשך אותו החודש יעקב לא ביקש שום שכר עבור עבודתו הוא עשה את מלאכתו בחפץ לב ובחיבה כנראה למען יתחבב על לבן וישחרר את רחל מהעבודה. אך כנראה עבודת החנם הזאת העיקה על מצפונו של לבן אשר אומר לו גם כאן בלשון חלקלקות:

" וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ"?.

כלומר כאן עובר לבן לתחום העסקי ומעביר גם את יעקב לתחום הזה הוא מבקש ממנו להמשיך לעבוד אצלו תמורת שכר.

במאמר מוסגר מספקת לנו התורה מידע לגבי בנותיו של לבן ואומרת:

"וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת:  שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.  יז וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה."

יעקב יכול היה לומר  אין לי עניין במשכורת אין לי עניין לעבוד אצלך אני רוצה את רחל וללכת. ואפשר והיה לבן אומר לו הבה ונשאל את פי הנערה בדיוק כפי שמצא את דרך הביניים ואת הפשרה בעניין רבקה. אך יעקב לא עושה זאת במקום זאת הוא עונה ואומר:"  וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.

כלומר יעקב לא איש פיננסי לא איש של מקח וממכר הוא מאוהב אנושות  לפי הנראה ממבט ראשון ברחל. כי כתוב מפורשות ( ויאהב יעקב את רחל)  הוא לא נוקב בשכר חודשי או שנתי או כאמור  מסרב לעבוד תמורת שכר. אלא מציע הצעה שאי אפשר שלא להיענות לה במיוחד כאשר הוכיח את עצמו בעבודת רעיית הצאן[5] הוא מציע לעבוד בעבור רחל במשך שבע שנים[6]

לבן עונה ליעקב שוב בלשון חלקלקות שכולה חיבה והוקרה ואומר לו :" יט וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי".

כלומר לבן מסכים באחת לדברי יעקב ועוד מוסיף שבכל מקרה טוב לו לתת אותה ליעקב מאשר לאיש[7] אחר.

בתום שבע השנים יעקב מבקש את רחל לפי ההסכם שנעשה בין השניים.

לבן עושה משתה קורא לאנשים המכובדים ועורך מעין טקס כלולות אלא שאל החתן מביא את לאה במקום רחל. וגם נותן לה את שפחתו  זלפה כשפחה היינו רואים שהאיש דואג לבתו הבכורה בשניים

גם רוצה להשיא אותה לבן המשפחה מחשש שאם לא כן  תיפול לידיים זרות אולי פחות טובות כי כאן הוא נוכח במו עיניו שהאיש יעקב הוא מציאה!  וגם נותן לה שפחה לעזרה בכל עבודותיה אצל אישה.

וכאן קורה מקרה תמוה ביותר:

" וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי--הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי".

ראשית  לא ברור איך יתכן שיעקב לא זיהה את האישה שאותה נשא ואתה היה בלילה? והרי לא שמענו על תקדים שכזה שאיש לא מזהה אחרי שבע שנים את האישה היעודה לו. אפילו בחשכה ניתן היה להבין שזו לאה; לפי הקול, לפי הבושם, לפי התנועות, לפי ההתנהגות.

אלא שנדמה לי שהיה נח ליעקב לקבל את הדין ויתכן שאהב גם את לאה. אחרת יכול היה לגרשה ולעמוד על כך שרחל תינתן לו או לקחתה ולברוח אתה לכנען כשם שברח מאוחר יותר.

יעקב גם לא  נותן ללבן לענות לו תשובה על השאלה מה זאת עשית לי אלה מיד פוסק שהוא רימה אותו.

ומבחינת הצדק נראה שיעקב בהחלט צודק וזו היתה רמאות מכוונת. שאם לא כן לבן היה אומר ליעקב מראש שאי אפשר לתת את הצעירה לפני הבכירה היינו בשלב  עריכת ההסכם בין שניהם.

תשובת לבן:

"כו וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה.  ".

תשובת לבן היא חוצפה שאין כדוגמתה. גם לא הזהיר את יעקב מראש שמנהג המקום הוא כך וכך וגם מעז לומר לו תשובה כזאת לאחר מעשה, שזו השפלה וכאילו כפייה לקחת אישה שאולי כלל וכלל לא מוצאת חן בעיניי יעקב.

כאן מתגלת ערמומיותו של לבן, אי יושרו הפנימי, ורצון הניצול שלו את האחר. אך עם זאת אם אפשר למצוא דבר מה חיובי בכך הוא הדאגה ללאה בתו הבכירה. הוא רוצה להבטיח את נשואיה ועם האיש שמצא חן בעיניו כחתן פוטנציאלי לה. יש לזכור שיעקב הוא שנקב במספר שבע שנים לא שנה ולא חצי שנה אלא שבע! לבן הבין שיש דברים בגו. היינו אינטרס של יעקב. ולכן לא התרגש כל כך לעשות את המעשה למען בתו הבכירה.

לבן גם ידע עם מי יש לו עסק: איש תם יושב אוהלים , איש שאינו יודע לעמוד על המקח שמוכן בקלות להמיר שנות חיים בשל רגש אהבה  הוא מנצל את האדם הזה ומטיל עליו עוד שבע שנים בשביל רחל

לכאורה, אפשרי לפרש שיעקב נענש כאן על מעשהו כלפי עשו שכשם שהוא רימה בזמנו את עשו הוא מרומה עכשיו על ידי לבן כאילו לבן הוא מעין שליח של הקב"ה לנקום ביעקב על מעשיו  הנלוזים והקשים כלפי עשו אחיו. אלא תירוץ כזה הוא השערה בלבד ואינו כתוב במקרא

ואומר לו:" כז מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. " 

אדם רגיל היה מסרב.

אדם רגיל היה עומד על המקח מבקש את המגיע לו.

אדם רגיל היה לפחות מנסה להפחית בשנות העבודה תמורת רחל

אדם רגיל אולי היה מוכן לעבוד כך וכך שנים אך מבקש פיצוי הולם על העוול שנגרם לו.

יעקב נכנע ומוכן לקבל את הדין:

" וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה."

ולבן נותן את בלהה שפחתו לרחל כשפחה " וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ--לָהּ, לְשִׁפְחָה."

אך אם אנחנו אומרים שיעקב אדם לא רגיל צריך להבין שאין כאן משום תמימות או חוסר ידע במקח וממכר. אולי יש כאן תבונה וחכמה נסתרת ,שאין אנו מודעים לה, על פני השטח כלומר לפי הכתוב , אלא צריך לקשור בין הדברים כדי להבין מדוע יעקב מקבל את הדין של לבן לפחות בשלב זה.

והתשובה היא שבע השנים הנוספות שיעקב עובד את לבן מבלי שהתבקש לעשות זאת: "ל וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

השבע שנים הנוספות בוודאי אומרות דרשני

אז בוא נראה את הדברים מבחינת יעקב ביודענו שכלפי חוץ אולי נראה תמים אולי בשל הליכתו שבי אחרי הרגש אך כלפי פנים יעקב יודע בדיוק מה הוא עושה ומה הוא רוצה, אותה ערמומיות שהיתה בו כאשר לקח את הבכורה מעשו לא נסוגה ממנו

אלא נשארה בו גם בהיותו בוגר

הנה:

האם יעלה על הדעת שבמשך שבע שנים בהם עבד יעקב אצל לבן ,ובוודאי התערה בקרב אנשי הארץ ותושביה מנהגיה וגינוניה, הוא לא ידע שבמקום זה נוהגים לתת את הבכירה לפני הצעירה?

בוודאי שידע. במיוחד שהדברים נוגעים אליו אישית.

ואם ידע, האם לא יכול היה לגשת ללבן וליזום שיחה עמו ולהגיד לו הרי מנהג המקום אומר כך וכך אז איך אתה נותן לי את הצעירה לפני הבכירה?

אבל יעקב שותק ולא אומר דבר

השאלה מדוע? ולמה?

התשובה: במשך הזמן יעקב מתאהב גם בלאה שעיניה אמנם רכות אך היה גם טובת מראה ולפי הנראה אישה טובה.  והא ראיה שאנו קוראים

וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה

היינו מתוך שאהב את לאה אהב את רחל

ונראה בתהילים קיד  א

"  בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם    בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז.

היינו מתוך מצרים. או מן מצרים  אם נשווה זאת לפסוק שלנו נראה שאמנם אהב יעקב את רחל אהבה ספונטנית עיוורת אך את לאה למד להכיר במשך אותן שבע השנים ולאהוב אותה אהבה בוגרת. אצל לאה למד מה היא אהבה אמתית ומתוך שלמד יכול היה לאהוב גם את רחל אהבה בוגרת.

האהבה האפלטונית, שהיתה לו  עד כה לרחל, התעצמה לאור ההתנסות באהבה רוחנית וממשית אצל לאה מתוך לאה אהב את רחל.

זאת אומרת שבמשך שבע השנים שעבד לרחל הכיר יעקב ואהב גם את לאה 

ובידיעה שבמקום הזה נותנים את הבכירה לפני הצעירה כבר באותו לילה ידע יעקב שהוא נמצא עם לאה במיטה, אך נוח היה לו לקבל את העובדה הזאת וגם נוח היה לו לסחוט קלף מיקוח לעתיד מלבן ולהטיח בפניו את האמת שהוא רמאי. ואכן לבן רימה אותה בלא ספק

ישנה עוד תכונה בולטת כאן בין שני האישים .  על אף שיעקב פיקח ויודע את מעשיו הוא נסחף ופועל על פי הרגש ולפיכך גם קל ללבן לנצל לטובתו את תכונתו זו של יעקב

לעומתו לבן הוא שכלתני מאוד ופרקטי, אף כי רואים שהוא דואג לבנותיו למשל השפחות שהוא נותן להן והבקשה לשמור עליהן ,בהמשך, כאשר יעקב עוזב  הוא בכל זאת בקור רוח נוהג בהן כסחורה עוברת לסוכר ממש מוכר אותן, מעשה שהן נפגעות ממנו ואף מתריעות על כך , גם זאת בהמשך,

התורה מעמידה מולנו את קור הרוח מול חום הנפש את השכל מול הרגש את הפרקטי מול  ההליכה אחר הרגש ונגד השכל הישר והבריא.

יעקב מנסה לבנות את עצמו עם נשותיו בחצרו של לבן נוח לו לעבוד להשתכר בסכום הכסף שהוא מקבל וכנראה שבאיזה שהוא מקום יעקב רואה במעשי לבן נגדו ובשנים שהוא עובד את רחל ולאה ככפרה ועונש על כל מה שעשה לעשו בעניין הבכורה ועניין הברכה. מעשה מביש שהוא מצטער עליו ונושא אותו על לבו כל חייו[8]

יעקב הוא שהציע לעבוד שבע שנים בשביל רחל  שבע שנים מחייו ככפרה ועונש עצמי על כל שעשה לאחיו עשו ושבעצם ברח ממנו ומאלוהים! גם לאלוהים הוא מתחנף ואומר בבית אל אם תעזור לי ותחזיר אותי אני מבטיח לעבוד אותך. עד כדי כך הוא פוחד שהוא כביכול מתנה תנאי עם האלוהים . ולאחר מכן אומר הצילני נא מיד אחי מיד עשו. גם העונשים שהוא מקבל מאוחר יותר עם  " טרוף טורף יוסף" או הייסורים על כביכול מות בנו כל זה הוא תולה כנראה באותו מעשה של נערות בתקרית שלו עם עשו.

לכן קל לו לנקוב בשבע שנים קל לו לקבל את לאה שלפי שלמדנו הוא בוודאי אוהב גם אותה. קל לו לעבוד עוד שבע שנים בשביל רחל

ובסוף הוא מוכן לתת בקשיש של עוד שבא שנים, אלא שכאן בשבע השנים הבקשישיות הוא כבר חבר עם לבן ועובד אתו יחד כאמור: " ; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת".

מה הסיבה שיעקב לא ממהר הביתה כנען.

ראשית כמו שאמרנו הוא רוצה להשכיל דעת מעבודתו ומהדרכת לבן. הוא רוצה לבנות את עצמו ואת  ביתו ולחזק ולייצב את מעמדו במקום. הוא רוצה לרצות את עונשו שקיבל עליו והוא גם פוחד לחזור לכנען כי פחד עשו נופל עליו. וחוץ מזה מה יש לו כבר לחפש בכנען?" אביו עיניו קהו כאשר יעקב יצא לפדן ארם, היינו היה כבר זקן ומי יודע איך הוא היום... כנ"ל רבקה אמו. שניהם כבר זקנים באים בימים, והוא כאן בקרב שתי נשותיו הרועים לבן ובני ביתו מוגן מפני עשו ונוח לו. לכן אינו ממהר ולכן גם נוח לו לעבוד יחד עם לבן עוד שבע שנים. בינתיים אלוהים לא ציווה עליו לחזור לכנען. זאת אומרת שמיצוי העונש העצמי שלקח על עצמו טוב גם בעיני האלוהים.

כאשר  רחל ילדה את בנה יוסף יעקב מרגיש שמצא עצמו בארם והוא מוכן לשוב לארצו ארץ כנען כאמור:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.  כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה  כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. 

יעקב לא מדבר כאן על רכוש אלא על צדק מוסר ורגש. למרות שהנשים הן שלו כי נישא להן בכל זאת הוא מבין שהמדובר באב שגידל את בנותיו ועתיד לא לראותן יותר לעולם...

לכן בדרך עדינה הוא פונה אל לבן ומבקש את נשותיו ואת ילדיו. ובהכירו את אופיו ותכונותיו של לבן הוא מזכיר לו שזכה בהן לא מן ההפקר, אלא בשל עבודה קשה שעבד בעבורן. ועוד אומר לו מי כמוך יודע עד כמה השקעתי ועבדתי כדי להשיג נשים אלו.  יעקב גם מזכיר את העובדה שהשנים שהוא עבד בעבור הנשים היו תחת לבן ובשביל לבן.

לבן לא אומר לו ליעקב לך לשלום אלא מנסה להחזיקו אצלו ואומר:

כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ.  כח וַיֹּאמַר  נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה.

הדברים שלבן אומר כאן בלשון חלקלקות הם לגיטימיים בהחלט ונהוגים בין בני אדם עד ימינו ובימינו כאשר יש עובד מצטיין הבוס מנסה לשמור עליו אצלו ולהחזיק בו ואפילו לצ'פר אותו רק שיישאר

הדברים האלו היו מקובלים עוד מקדמה דנא שהנה לבן אומר ליעקב אם אמנם נמצאתי ראוי בעיניך[9] הרי היתה לי אינטואיציה טובה לגביך והנה ה'  היינו אלוהיך ברך אותי בשל היותך עמי היינו אתה מעין הקמע שלי. זו כבר פעם שנייה שלבן משתמש בשם אלוהי העברים כקרדום לחפור בו.  היינו יש כאן מעין הכרה עקיפה באלוהי ישראל מצד לבן.

והמעניין ששוב משאיר לבן את ההחלטה על השכר בידי יעקב.  כשם שיעקב הוא שהציע את השבע שנים של העבודה בשביל רחל כך הוא צריך לנקוב במחיר השכר בעבור עבודתו העכשווית. יותר מזה

לבן אומר:  נקוב בשכר שלך ואני אתן לך. כלומר לא יהיה מסע ומתן מה שתגיד תקבל.

לכאורה לבן מצטייר כאן כאדם הגון וישר. האמנם? נראה זאת בהמשך.

אלא שיעקב לא נוקב בשכר ולא עונה ישירות על בקשת לבן, אלא ממשיך לנבור בלב לבן כדי לקדם את רצונו להיפרד ממנו והוא אומר:

כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי.  ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי. 

יעקב מאשרר את דברי לבן ואומר בעצם אתה בעצמך יודע מה היה לך ומה נהייה לך כאשר אני הופעתי בביתך. שהמקנה פרץ ורבה עד מאוד.  ונכון ,ה' ברך אותך בגלל נוכחותי . אז אם אתה בעצמך אומר זאת חשוב על כך שהגיע הזמן  שאנוכי יעקב אדאג עתה לביתי!

במילים אחרות יעקב מבקש את העצמאות שלו כדי לבנות את ביתו ברכוש ובמקנה.

לבן  לא מערער על דברי יעקב להפך מסכים עמו מן השתיקה ואומר לו  " מה אתן לך?" זאת אומרת שוב מבקש מיעקב לנקוב בשכרו  או לומר את בקשתו.

לא וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן-לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר.  לב אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי.  

יעקב הבוטח באלוהי ישראל מאמין בכל לבו שהצלחת לבן היא באמת בגלל היותו עמו. הוא גם מאמין שאלוהים יעזור לו ליעקב גם בהמשך. ולכן, הפעם הוא מוכיח שלמד משהו אצל לבן וזה להיות סוחר טוב.

הוא מציע הצעה של בחירת צאן עבורו מתוך העדרים של לבן שהוא  יעקב רעה אותם משך שנים  הוא מציע סוג מסוים של כבשים  שיהיו מנת חלקו.

אך יעקב שהציג את הפן החיובי כלומר כל שה שהוא כך וכך או עז כך  וכך יהיו שלי עתה הוא מציג גם פן שלילי שאולי מרמז על שפה משותפת עם האדם העומד מולו המצטייר בעיניי יעקב כאדם שמסוגל לגנוב לפי זה אומר לו

כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי"

יעקב משתמש במונח "גנבה". כאילו שגם הוא עלול לגנוב... היינו אם אתה חושב שאתה יכול לגנוב אותי, אז גם אני יכול לגנוב, אלא שאתה תיווכח במו עיניך שאינני גנב. זה בעצם הדברים שלא נאמרים אך משתמעים מהרהורי לבו של יעקב ובכל שהספיק להכיר את לבן.

לבן מקבל את תנאי ההסכם של יעקב ואומר : "לו יהי כדבריך"

יעקב כרועה וותיק ומיומן ידע איך לגרום לכך שיתרבו הצאן לפי  נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים.

כך יצא שהצאן שבחלקו של יעקב התרבה כאמור:

מג וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

זאת אומרת איש לא ערער על רכושו ויעקב בנה עצמו יפה עם שהגדיל רכושו בשפחות ועבדים גמלים חמורים וצאן רב.

וכאן מתרחש דבר מעניין, נכנס גורם שלישי כמתרס בין יעקב ללבן ומסכסך בין שני האישים. הגורם הזה הם בני לבן. בני לבן שראו שצאן יעקב מתרבה וחששו לירושה שלהם.

א וַיִּשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל-הַכָּבֹד הַזֶּה. 

יעקב הוא ששמע  את דברי בני לבן. משמעות הדבר שהם השמיעו את הדברים באוזניו. כלומר שמיעה זו היא ממקור ראשון, ולא באמצעות מישהו. והאמירה שלהם היא קשה מאוד: יעקב מואשם על ידם שלקח את כל רכושו של אביהם ולא עוד, אלא שמאותו רכוש שלקח, העצים פרץ וירבה מאוד מאוד. סביר מאוד להניח שבני לבן ,כלבן עצמו, קנאו קנאה של ממש בהצלחתו של יעקב.  ואמנם רק קנאה וצרות עין יכולים להוביל לדיבור שכזה. וכן החשש לנתח שלהם בירושה כמובן.

לבן עצמו קיבל את דברי  בניו כנגד יעקב כלשונם. ולמרות שידע היטב שרכושו גדל מאז יעקב נכנס לעבוד בחצריו ולמרות זאת הוא לא השקיט את בניו אלא קיבל את דברי הלעז והשק שלהם כלשונם.

ישנם במשפט שני לקיחות

לקיחה אחת היא לקיחת הרכוש

לקיחה שניה (עשה את כל הכבוד הזה) היא לקיחה ברוח

והאחד הוא פועל יוצא של השני. את הרכוש לקח ומשלקח והתרבה רכושו נעשה לו שם. ושמו הילך רחוק יותר משמו של אביהם לבן. קיצורו של דבר הוא הנמיך קומתו של לבן הן ברכוש והן ברוח.

ובהמשך אנו שומעים שיעקב רואה את פניו של לבן שאינם כתמול שלשום

זאת אומרת שהשניים ,עד כה, ידעו להשתוות ביניהם ופני לבן ויעקב היו כאילו במישור אחד והנה אחרי דברי בניו, פניו השתנו בוודאי לחומרה כאמור:

 ב "וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת-פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם".

משמע הפנים הסגירו את התכנים.

ובאמת זעף עיניים, מבט שפל, ראש מורכן או ראש מורם וכד' מסגירים לא אחת מצב רוחו של  אדם.

בנוסף לכך נאמר ו"איננו עמו"  כלומר  גם התנהגותו אל יעקב השתנתה בצורה מופגנת. ( מכאן גם אפשר ללמוד שעד כה ההתנהגות של לבן עם יעקב היתה לפחות סבירה)

כאן ניתן הצו האלוהי שאי אפשר לסרב לו וחייבים לבצע את הצו ובכל מחיר.

ה' אומר ליעקב שהגיע הזמן לשוב ארצה כנען אל מולדתו אל שורשיו אל בית אביו ועמו וה' מבטיח שיהיה עמו היינו יש כאן שריון של ביטחון ליעקב הנמצא בחסות ה'.

ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ

לאברהם אמר לך לך אל הארץ אשר אראך היינו אל ארץ העברים.

וליעקב אומר שוב אל ארצך ואל ארץ אבותיך מולדתך ארץ העברים ארץ כנען.

יעקב מבין שאין פה יותר עניין של דיבור או שכנוע או מיקוח הוא חייב לקחת את בני ביתו רכושו וללכת מהמקום הזה בצו האלוהי . אלוהים הבטיח לו בחלום הסולם שגם ישיב אותו חזרה לארצו והנה הרגע הגיע.

ולכן הוא עושה הצעד הבא:

יש לו גם טריגר מחיי היום יום לכך והוא שפני לבן אליו לא כתמול שלשום. ויעקב המנוסה והחכם מבין שהוא הגיע אל נקודת החיתוך:

גם "הנס" לכאורה בגידול הצאן נתפס בעיניי יעקב ואולי גם בעיני לבן כנס אלוהי כאשר יעקב אמר כך יהיה לי וכך יהיה לך אלוהים הרבה את צאן יעקב על פני צאן לבן וכאשר לבן הפך את התנאי, גם אלוהים עמד לצד יעקב. "  אִם-כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ--וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם-כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ--וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים.

אלא  שבמציאות מצינו שיעקב נקט מתוך ניסיונו בדרך שממריצה את הצאן להמליט.  "וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח--וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת--מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת.  לח וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם--אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.  לט וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶל-הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים. "

אך את ההצלחה מיחס יעקב לאלוהים

"ט וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם, וַיִּתֶּן-לִי. "

גם יחסים בין אנושיים וגם צו אלוהי מדרבן אותו לעשות את הצעד הבא:

ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל-צֹאנוֹ.  הוַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי.  ו וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן  כִּי בְּכָל-כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת-אֲבִיכֶן.  ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. 

יעקב אומר במפורש שלבן רימה אותו  או התל בו והחליף את משכורתו הרבה פעמים, אבל יד האלוהים לא נתנה לו לבצע את זממו.

יש כאן מעין דבר והיפוכו שהרי ממה נפשך?

אם אביהן - לבן התל בו והחליף משכורתו מדי פעם אז אלוהים לא עזר לו. ואם אלוהים עזר לו אז איך לבן הצליח להחליף משכורתו עשרת מונים?

התשובה היא או שיעקב לא מדייק ואומר דברים מתוחכמים מתוך לבו  ואנחנו מכירים את יעקב מימי הבכורה והברכה עם עשו. או שאכן לפי אופן  ראותו של יעקב את הדברים לבן התל בו ורימה אותו, אך תמיד היתה יד אלוהים בדבר שהדברים היו בגדר הנסבל.  היינו אלוהים לא נתן ללבן את הכח להרוס את יעקב ולחסלו לגמרי.

ואם  נצרף לכך את התזה שיעקב בחר  בסבל כדי לכפר על שרימה את אחיו עשו אפשר להבין  את האמירה שאלוהים עזר לו; היינו השפילו אך לא עד עפר. קבל את עונשו אך במידת הסביר.

יעקב גם מגלה לנשותיו את דבר האלוהים אליו ואומר להן: שה' אמר לו:

"יג אָנֹכִי הָאֵל בֵּית-אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ." 

מסתבר שתגובת נשותיו טובה לו שהן הולכות עמו  ואף מחזקות את דבריו שהן אומרות:

תַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ  הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ.  טו הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם-אָכוֹל אֶת-כַּסְפֵּנוּ.  טז כִּי כָל-הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה.

לפי דברי הנשים נכון יותר רחל דברי יעקב אמינים שכן רחל אומרת : ויאכל גם אכול את כספנו"

כלומר ניכרת אכזבה גדולה של הבנות מאביהן עד כדי רצון לנתק. הן מרגישות שהיו כסחורה עוברת לסוחר וגם את כספן היינו את הרווח של יעקב הוא גזל.

היינו דברי הנשים מחזקות ומאשררות את דברי יעקב בהמשך על אביהן שעשק  את יעקב ורימה אותו בשכר.

בהמשך מדובר על בריחתו של יעקב מלבן

וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו עַל-הַגְּמַלִּים.  יח וַיִּנְהַג אֶת-כָּל-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם  לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן.  יט וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.  כ וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא.  כא וַיִּבְרַח הוּא וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת-הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת-פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד. 

שני דברים מתרחשים בזמן שלבן הולך לגזוז את צאנו:

רחל גונבת את התרפים של אביה.

יעקב לא אומר ללבן דבר אלא לוקח את כל רכושו ואשר לו ובורח פשוטו כמשמעו בורח כדי לקיים את מצוות ה' ולשוב אל ארץ כנען.

מישהו מספר ללבן על בריחת יעקב. הדבר לא מוצא חן בעיניי האיש והוא רודף במשך שבעה ימים אחרי יעקב ומדביק אותו בהר הגלעד. כג וַיִּקַּח אֶת-אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד. 

שבעה ימים לקח לו כדי להדביק את יעקב. נראה שיעקב הקים מחנה והתכונן למגננה כנגד התקפה שתבוא מצד לבן. זאת הסיבה שהשתהה בשטח ולבן הצליח להדביקו בהר הגלעד.

יעקב ברח בכוונה אל ההר כדי להתבצר בו. קרבות בהר הם קשים לביצוע וקל גם ליצור מתחם הגנתי. זאת יעקב ידע היטב ולכן בחר להקים את מחנהו בהר.

אחיו הם לפי הנראה אנשיו או חייליו כמו החניכים אצל אברהם.

במפגש הכוחות לבן מוכיח את יעקב ואומר לו:

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת-בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב.  כז לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר.  כחוְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ.  כט יֶשׁ-לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע.  ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת-אֱלֹהָי.

לבן בא אל יעקב בטעונים נכונים מטעמו ובהטעם אנושי

למה גנבת את לבבי היינו לא אמרת לי שאתה מתכוון לממש את דעתך לעזוב, ועזבת!

כאילו רצה לומר לו בכל זאת עבדת עמי עשרים שנה חיית בצידי התחתנת אם בנותיי הכרת את גם את הצדדים הטובים שבי. מדוע עזבת כך פתאום! כלומר יעקב התם השקט שכביכול אינו יודע לעמוד במסחר פתאום מתגלה כאיש החלטי שאינו חושש קם והולך!

לבן כאילו שוכח שבנותיו הן עכשיו נשותיו של יעקב ומשווה אותן לשבויות חרב  והן פתאום חוזרות להיות בנותיו לאחר שלמעשה מכר אותן  בעבור עבודתו של יעקב! הזוהי צביעות?

בהחלט כן.

טעון אחר למה גנבת אותי ולא אפשרת לי לשולחך מעמי בטקס חגיגי ראוי ומכובד.

גם זו צביעות שהרי גם לבן וגם יעקב יודעים שלבן לא כל כך מהר היה מוותר על מכרה כסף כזה כמו יעקב!

טעון נוסף הוא באמת אנושי מאוד שיעקב לא אפשר ללבן להיפרד מבנותיו ונכדיו בצורה מכובדת שהרי מה שלא יהיה הוא אבי הבנות וסב לנכדים אותם לפי הנראה לא יראה עוד לעולם. והרצון להיפרד מהם הוא אנושי ולגיטימי בהחלט.

טעון נוסף הוא למה גנבת את אלוהי הוא טעון צודק ונכון גם כן, אלא שיעקב לא ידע ממעשה רחל. זו בעצם מעין אפיזודה חולפת  שאינה באה אל עיקרם של האירועים.

ולבסוף לבן מאפשר פתח לחזור בו מטענות הבריחה של יעקב כשאומר בכל זאת אני יכול להבין שנכספת בגעגועיך לבית אביך ואמרך: ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיך" . אך מיד ובאותו משפט מוסיף: " לָמָּה גָנַבְתָּ, אֶת-אֱלֹהָי"

יעקב משיב בקצרה ואומר:

 וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן  כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. 

 האמירה כאן של יעקב ללבן היא קשה ומזמנת תשובה חריפה. יעקב מעמיד את לבן כגזלן מועד שניהם יודעים שהוא התל ביעקב בשכרו דבר שכנראה יעקב נשא בלבו באיפוק רב והנה עתה הגיע למצב של התפרקות מהאיפוק הזה הוא מטיח בפניו במלוא החומרה את העובדה שהוא גזל וכשם שגזל את כספו ואת שנותיו בעבודה בבנותיו וכשם שהחליף ורימה ונתן לו את לאה בשעה שהוא יעקב עבד בשביל רחל כך הוא מסוגל לגזול את בנותיו מיעקב ולהשיבן אליו.

לא חו"ח משום שהוא זקוק להן כל כך, אלא שבשל אהבתו של יעקב אליהן יעקב ייאלץ להישאר בחרן עוד כך וכך שנים ולעבוד אצל לבן.

לאחר מעשה התרפים והחיפוש המדוקדק של לבן ובצדק! יעקב שלא יודע שרחל אכן גנבה את התרפים מתפרץ על לבן ושופך עליו קיתונות של רותחין כשהוא אומר לו:

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי.  לט טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.  מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי.  מא זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים.  מב לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. 

יעקב מתפרץ ואומר לו מפורשות את הטובות שעשה לו ואת הרעות שקיבל בתמורה ממנו גונבתי יום וגונבתי לילה  ביום אכלני חורם וקרח בלילה  שנתו נדדה.

ועוד אומר לו שהחליף את משכורתו עשרת מונים , כלומר לא נתן לו שכר הוגן .

וכאן מביא את אלוהים כתגבורת ואומר לו שבלא אלוהים היה משלחו עתה ריקם.

אלו דברים שהם לפי הנראה נכונים דברים שיעקב מעולם לא העז לומר אותם , ובהיאמרם הם מקפיצים את לבן והוא עונה:

וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לִי-הוּא וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ. 

לבן לא מתווכח עם יעקב בקשר להאשמות שהוא מאשים אותו כגנב כרמאי וכד' ואי ההתפלמסות עמו בנושא מראה שתיקה כהודיה. אבל לבן נוקט כאן בטקטיקה אחרת הוא מנצל את היותו השליט בעל הכח  ומדבר מתוך עמדת כח כזאת.

לבן מדבר כאן אל יעקב כשליט על.

הוא אומר לו את שהיה מקובל באותם ימים שהשליט היה הכל יכול וכל נתיניו היו תחת חסותו. לפי זה הוא רואה ביעקב מעין עבד שלו העובד עבורו לפי זה יעקב וכל אשר לו כולל נשותיו ובניו ומקנהו שייכים לו. לבן שחותר בעצם לשלום אומר את הדברים כדי ליצור לעצמו נקודת פתיחה עליונה. של סמכותיות וכוח.

בהמשך הוא טוען טיעון אנושי כדי לסבר את העין ליעקב וכאן ניתן לפרש את הדברים לשני פנים (תלוי היכן מניחים את הפסיק במשפט.

לפי פירוש אחד לבן אומר שכל שאתה רואה לפניך הבנות הבנים הצאן כל אלו שלי הם. ולפי זה מה אעשה אני לבנותיי נכדיי וניניי ביום שאתה תעזוב ותנוע לארץ כנען? כלומר טעון אנושי , לכאורה, של אב שהוא חלק אינטגראלי מהמשפחה שדואג לשלום בנותיו ונכדיו ורוצה לעזור להם בעתיד. (לבן שוכח רק פרט קטן אחד שאומרות אותו בנותיו. שהוא מכר אותן ליעקב)

הזזת הפסיק תביא אותנו לפירוש אחר שהוא  כל מה שאתה רואה; בנותיי הבנים הצאן כל זה שלי הוא ושל בנותיי. כלומר לך יעקב אין שום חלק ברכוש זה. הכל שייך לי ולבנותיי. פרוש זה דחוק משהו שהרי נוגד הוא את ההיגיון שהבנות הן נשותיו של יעקב.

בהארת אגב חשובה נאמר שהנשים  - בנות לבן משתמשות באותו ביטוי שמשתמש לבן אך הפעם נגד אביהן כשהן אומרות:  "כִּי כָל-הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ--לָנוּ הוּא, וּלְבָנֵינוּ;" 

מעין שניים אוחזים בטלית זה אומר זה שלי וזה אומר זה שלי.

לאחר שהעמיד את יעקב  במצב נחות ממנו עם שהצביע בפניו על מעמדו כשליט שהכל שייך לו, מראה לבן שפניו בעצם לשלום ולא למלחמה. הוא מעמיד את יעקב כשווה ערך אליו בכך שאומר לו אני יודע שאתה נכספת אל בית אביך היינו אפשר להבין אותך ועכשיו בו נכרות ברית בינינו. 

הוא בעל ההצעה ולכן הוא  מקדים "אני" ל  "אתה".  הברית תשמש לעדות בין שניהם שהם התחייבו זה לזה  בהתאם.

הברית הזאת היא שתשמש כעד להסכם שבינינו. ובעצם התכוון לבן לאיזה שהוא אות, סימן כמקובל. ואומנם יעקב מבצע זאת בהמשך.

מד וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית--אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ. 

בברית זו משיג לבן כמה דברים:

א.      מצב של רגיעה ושלום בינו לבין יעקב. משמע יש לו הערכה פנימית ליעקב והוא מעדיף לשמור אתו על יחסים טובים שמא יזדקק לו בעתיד.

ב.      שמירה על האינטרסים שלו לגבי נשותיו ונכדיו.

ג.        שמירה  ובטחון גבולות לאנשי הצפון שבאזור תחום שיפוטו.

ד.      הכרה מאוחרת בעליונות אלוהי יעקב על אלוהיו  קרי התרפים.

ושוב מתגלה בפנינו לבן האנושי האבא האוהב את בנותיו ודואג להן כשהוא אומר:

מח וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ גַּלְעֵד.  מט וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ  כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.  נ אִם-תְּעַנֶּה אֶת-בְּנֹתַי וְאִם-תִּקַּח נָשִׁים עַל-בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. 

לבן מכיר בכך שבנותיו לא יהיו יותר בחזקתו אף לא בטווח ראיית עין ממנו. הן הולכות למקום אחר וסביר שלא יראה אותן ואת נכדיו לעולם. הוא מזהיר את יעקב לכבד את בנותיו לא לקחת נשים אחרות על פניהן והחשוב הוא שהוא מאיים עליו באלוהיו שלו   " אלוהים עד ביני ובינך"

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב  הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.  נב עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה  אִם-אָנִי לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה.  נג אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.  נד וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר.

לבן שמרגיש ויודע שישנם הבדלים מנטליים דתיים ואתניים בין אנשי כנען לאנשי ארם מבין שהשלום והשלווה לא יכולים לשכון ביניהם הוא מציב גלעד כנקודת גבול שעד אליה הוא יכול לגשת ועד אליה יעקב יכול לגשת אך איש מהם לא יורשה לעבור אל הצד השני.

הצגת האלוהות היא לפי חשיבותו של נחור בעיני לבן שנחשב כגדול הדור בזמנו לכן גם אלוהיו מקובל על לבן. ולבן לא נשבע באלוהי בתואל אביו משום חולשתו של אביו שלא צלחה דרכו. והא ראיה שאלוהיו לא עזר לו בזמנו של אליעזר והמזימה התהפכה עליו. ושבועת בתואל אינה נאמנה.

ויעקב נשבע בפחד יצחק כי הוא ידע שהוא צדיק. והשבועה נאמנה עליו.

השניים יושבים יחדיו ואוכלים מעין סולחה או חדוות הביחד.

ולאחר מכן הכל מסתיים בכי טוב

וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ.  ב וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. 

בסופו של דבר לבן נפרד מבנותיו מנשק להן ולנכדיו מברך אותם ושב לעירו ויעקב ממשיך הלא עם כל הכבודה לארץ כנען.

כאן בעצם מתחילה האומה היהודית הראשונה. אצל יעקב ובניו. המגובשים ויוצאים יחדיו אל ארץ אבותיהם כנען,  אומה שנגמרה ואבדה עם הירידה אל כור ההיתוך ליצירת אומה חדשה, הקיימת עד היום שם בארץ מצרים.

*

ה. דיון  קצר על הפסוק מדברים פרק כו

דברים פרק כו

ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. 

הפסוק לכאורה נראה פסוק קשה להבנה. מי זה הארמי ? מה פירוש אובד אבי שהרי אפשר לקרוא פסוק זה לשני הכיוונים  כמו " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"  ארמי = נושא  אובד = נשוא   אבי = מושא.  היינו ארמי אובד את  אבי  או  ארמי מושא  אובד נשוא אבי נושא  היינו אבי אובד ארמי. על כך נחלקו רבותינו אם "אבד" הוא פועל עומד כשם שראב"ע רוצה לראות בו כי אחרת המשפט לא יהיה נכון מבחינה דקדוקית ונראה זאת להלן  או כמו שהמהר"ל מנסה לומר ש"אבד " הוא פועל יוצא  היינו כאילו היה כתוב "אבד את " או " מעבד את".

לפי הפירוש שהתקבל ורווח לבן ניסה לאבד את האומה היהודית הראשונה שנוצרה על ידי יעקב בניו וכל בני ביתו.

ולדעתי לא היא!

והנה הדיון:

כפי שאמרנו ,לגבי לבן קיים קושי מסוים: לפי הפסוק הקצר, מדברים שממנו ניתן ללמוד כאילו לבן ניסה לאבד את יעקב היינו את עם ישראל. לא ברור מניין חז"ל  המסתמכים על הפסוק בספר דברים מסיקים  מסקנה שכזאת,  שהרי אלו הדבר היה נכון היה בוודאי מופיע במקור היינו בפגישה בין יעקב ללבן. אך אין לכך שום זכר., אפילו לא זכר נסתר!  ואפילו לא רמזים של שיח של מאחורי הקלעים. גורנישט מיט גורנישט : נהפוך הוא: אפילו אותו לבן שהרים קול  צעקה על גניבת התרפים משתמש לא פעם בשם אלוהי ישראל ומכיר בכך  כאיש מאמין דתי באלילים, שהודות לאלוהי ישראל  באמצעות יעקב שליחו, נוצרה אצלו מגמת התעשרות שלא היתה לפני כן.

ולפיכך אפשר אולי לראות בכך את תביעת ידיהם של בני האסכולה הדויטרומיניסטית  אנשי ספר דברים . או לחילופין לקבל את פירושו של אברהם אבן עזרא שהכוונה ליעקב עצמו שהיה ארמי  וכאילו הלך לאיבוד בקרב המשפחה בארם

כלומר ארמי= יעקב אובד שהוא אבי ( יעקב)  בארם. אבל ניצל, ואחר כך ירד למצרים.

כלומר לא כתוב מפורשות מאבד את אבי  או אובד את אבי אלא  ארמי אבד אבי (לדעת האבן עזרא  אובד הוא פועל עומד ולכן ההתייחסות היא ליעקב.  המהר"ל לעומתו מראה שני מקומות בתנ"ך שאובד מופיע כפועל יוצא ולכן הוא מייחס זאת ללבן שרצה לאבד את יעקב אך אם הייתי מקבל את פירוש המהר"ל היה לי קושי להסביר מה הקשר  להמשך המשפט  המדבר על הירידה מצרימה והרי לבן לא ירד למצרים! לכן אין פירוש כזה מתקבל כפשוטו".

לסיכום, במילים אחרות ראב"ע מפרש ארמי שהוא יעקב שהוא אבי הלך לאיבוד (אובד= פועל עומד) אבל אחר כך ניצל וירד למצרים. מבנה המשפט מחייב שהארמי שהוא יעקב שהוא אבי גם הוא ירד למצרים ( שהרי לא יתכן שמדובר בלבן כי הוא לא ירד למצרים). בנוסף לכך ראינו שלבן לא כולו רע וראה הכנסת אורחים לבבית  התבטאויות כמו עצמי ובשרי אתה, כמו שבוודאי אני מוכן לתת את בנותיי לך - איש המשפחה ולא לאיש זר. לבן אינו מחרחר ריב ואינו איש מלחמה. אפילו ההפך מזה הוא נוטה יותר לשלום. הוא זה שמציע לכרות ברית בינו לבין יעקב ואם להאמין ללבן הרי הרדיפה אחרי יעקב היא בשל הבריחה בחיפזון של יעקב  מבלי לאפשר לאבי הנשים לבן  להיפרד בצורה מכובדת מבנותיו נכדיו ואולי גם מיעקב. עובדה שלאחר אותה פגישה וכריתת הברית הוא נפרד בצורה מכובדת מבנותיו ומיעקב. היינו מאמת את טענתו הראשונית.

במשך כל השהות של יעקב בבית לבן משך עשרים ואחת שנה לערך לא שמענו על פעם אחת שלבן נלחם נגד מישהו או ניסה לפגוע פיסית ביעקב. להפך קיבל אותו בביתו הושיב אותו על שולחנו התייחס אליו כאל בן משפחה לאחר שנשא את בנותיו ואם הסכים לתנאי של יעקב לגבי הכבשים.

פני לבן נפלו ולא היו כתמול שלשום בשל הסטה מצד בניו! והתורה אומרת זאת מפורשות בלא רמזים ובלא נעליים. מכאן אני מסיק מכל הכיוונים של בחינת הדברים שלא היתה שום כוונה מצד לבן להשמיד את האומה היהודית שהתחילה אצל יעקב ומשפחתו.

ו .  סיכום דמותו של לבן

שתי תקופות בחיי לבן ביחס לאבות ומעין שתי דמויות שהאחת מתפתחת, מתוך השניה, במשך השנים מתייצבת ומגלה את תכונותיה לאשורן הטובים והרעים כאחד.

לבן הראשון הוא זה של אליעזר הבא לקחת את רבקה לאשה בעבור יצחק.

לבן זה נמצא  כאדם היודע לקבל אורחים הדואג להם המוכן לפשרות ( נשאל את פי הנערה) ואין בו משום דופי.  לא מצינו שהאיש רודף בצע או  רץ אחרי הכסף והזהב. הפרשנות החז"לית  על כך, לדעתי ,היא מגמתית ואינה מדויקת.

לבן השני הוא כבר שונה הוא יציב יותר ותכונותיו מעוצבות ואיתנות יותר. זה לבן המעביד של יעקב.

עדיין יודע לקבל אורחים כפי שידע תמיד.  בעל לשון חלקלקות  שיש להיזהר ממנה. יודע לנצל חולשת האחר לטובתו. הוא כבר אדם בעל מעמד, אולי אפילו שליט בעירו. אדם בעל כבוד עובד אלילים אם כי אין לו בעיה להשתמש באלוהי ישראל לצרכי קידום האינטרסים שלו. הוא בהחלט אינטרסנט. לעומת יעקב הרגשן, לבן מאופק וקר, אם כי יש לו רגשות והוא מביע אותם מדי פעם בעיקר כלפי בנותיו;  מצד אחד הוא מתייחס אליהן כסחורה עוברת לסוחר ומצד שני הוא דואג להשיא את הבכורה לפני הצעירה, כך ששתיהן תהייינה מסודרות. והוא גם דואג שלא יהיה להן מחסור. הוא דורש מיעקב לשמור עליהן לא לבגוד בהן ואף מהין ומערב את אלוהי ישראל בשמירה עליהן בפרדה הוא מנשק אותן ושולחן לדרכן.

לבן דמות מורכבת אך אינו נבל כפי שמצטייר במסורת חז"ל הוא מתוחכם מחוספס וחלקלק אך לא רע עד כדי כך שיש לקרוא לו נבל או הרמאי.

יש בו את הצדדים הטובים ואת הצדדים השלילים. אך בכללי אינו רשע עד כדי כך כמו שהוא מוצג. כבר ציינו לעיל שבכל ימי עבודתו של יעקב אצל לבן לא היה ריב אחד בין לבן ליעקב או ששמענו שלבן נאבק או לנלחם בקרב מול אויבים כל שהם. היו בוודאי וויכוחים על שכר אך לא שמענו על ריב להפך לבן מוצג כאיש של שלום! הוא אשר אומר ליעקב "נקוב שכרך!" ויעקב הוא שמציע את העבודה של שבע שנים!

מצאנו שאין ספק שיעקב ידע והיה לו זמן של שבע שנים לדעת, שבמקום זה מחתנים את הבכירה לפני הצעירה. מצאנו שלפי הנראה למד יעקב במשך אותן שבע שנים לאהוב גם את לאה, כך שגם מבחינת יעקב זה לא היה כל כך נורא שהוא נשא לראשונה את לאה. רחל תהיה שלו וזאת הוא יודע. הוא מקבל את הצעת לבן לעבודה של עוד שבע שנים. והסברנו שליעקב נוח להישאר בארם אצל משפחת לבן אחרת היה בוודאי מסרב או מקטין את משך השנים. הוא פוחד לצאת למדבר מפחד עשו ומצד שני גם מוכן להעניש את עצמו בשנות עבודה אלו על כל טעויות וחטאי העבר שלו. לבן אכן מוכיח שהוא דואג לבנותיו הוא זה שמציע לכרות ברית שלום, הוא זה שאפשר ומתחיל להאמין באלוהי ישראל ויש כמה התבטאויות ברורות לכך.

ואסור לשכוח שמכאן ואילך לבן לא יראה יותר את בנותיו, נכדיו, חתניו לעולם. המשפחה הזאת כאילו תימחק מנגד עיניו.

אפשר לומר מה שרוצים על לבן אך המציאות מלמדת אותנו שאהבת אב לבנותיו נכדיו חתניו קיימת גם קיימת. ומבחינה זו חזרתו של יעקב לכנען עם כל הכבודה הזאת הוא מעשה שאין קל כלל וכלל ללבן. וזאת אסור לשכוח!.

מכאן שדמותו של לבן אינה כל כך שלילית כפי שחז"ל מנסים לתאר אותה ולא נראה לי כלל וכלל שנכון לומר עליו שרצה להשמיד את האומה היהודית. זה לא מתאים לאיש  שאינו איש מלחמה, להפך אפילו מחפש את דרכי השלום.

*

---

[1] .כאשר התורה אומרת " אלה תולדות" היא לא מתארת את תולדות האדם שאותו היא מציינת אלא את כל מה שמופיע אחריו . למשל "אלה תולדות אברהם" הכוונה כל מה שבא אחרי אברהם

[2]  לא נראה לי  הסברה שכאשר תרח הגיע לחרן הוא חזר בו מלהמשיך וללכת לכנען. האיש היה נחוש בדעתו לעזוב את אור כשדים , ועשה זאת ולכך צריך העזה ואומץ לב. לכן גם לא נראה לי שאחרי מרחק קצר יחסית מאור כשדים לחרן הוא חזר בו.

[3] סביר להניח שהכוונה לעירו של נחור היא חרן. אך אם כך מדוע לא כתב לחרן?  מכאן סברה שהיתה עיר שנקראה על שם נחור. משמעות הדבר שנחור היה איש רב פעלים בקרב תושבי חרן עד שעקר עם קבוצת אנשים למקום סמוך ובנה עיר וקראה על שמו – נחור. אך זו רק השערה. אם כי אני קורא שאמנם ממקורות אחרים מזמן האבות לומדים שאמנם היתה בסמיכות לחרן עיר בשם נחור

[4] חשוב לציין שנשיקתו לרחל לא באה בשל בטחון או רכישת עוצמה בזה שגלל את האבן להשקות הצאן ועתה הוא רוצה את החזר הטובה בכך שיוכל לנשק את הרועה רחל. גם לא היתה כאן שום כוונה מינית אלא התרגשות ופרץ של רגשות  כשאחרי כל המסע המייגע הזה פגש בה בבת המשפחה שהיא למרבה שמחתו כנראה יפת מראה ויפת תואר. בניגוד אגב לפרשנות חז"ל שכאשר עשו ראה את  רחל הוא חמד אותה כאשר אמרי מי אלו לך..הנה הוכחה למגמתיות חז"ל בפרשנותם את התורה.   רש"י: "... ברחל יוסף ניגש לפניה אמר: אמי יפת תואר. שמה יתלה בה את עיניו אותו רשע אעמוד כנגדה ואעכבהו מלהסתכל בה: מכאן זכה יוסף לברכה..."

[5] אגב ראיית הצאן היתה עבודה שיעקב היה מיומן בה עוד מילדות.

[6] המספר שבע הוא מספר טיפולוגי אופייני לספר בראשית והנה מופיע גם כאן כשבע שנות עבודה.

[7]  "איש" במקרא מופיע לא פעם במשמעות של אדם חשוב היינו בעל מעמד או שהכל מוקירים אותו. אם גם כאן הכוונה לכך הרי שלבן מחמיא ליעקב שבדרך עקיפה מכנה אותו איש.

[8] וראה  הפחד שנופל על יעקב כאשר עשו אחיו בא עם ארבע מאות איש לפגוש אותו הוא פוחד פחד מוות ואלו עשו הנאור הצדיק בא כאח אוהב שמזמן שכח את תקרית הנעורים ובא אחרי שנים לפגוש את אחיו היקר לו.

[9]  וראה פירושי על ספר בראשית לפרק ל פסוק כ"ז עמוד 50